למרות שהכל מושלם

"בוקר טוב תלמידות. הוציאו את לפטופי-העיצוב שלכן כדי שנוכל להתחיל בשיעור האופנה השבועי", אמרה בקול נעים המורה אליסה.
כל הבנות פתחו את הלפטופים הורודים שלהן, ועל הצג עלתה מיד תוכנת העיצוב שלהן. כמו בכל שבוע, השיעור היה כיף מאוד לכולן וגם מעניין. רק תלמידה אחת הפסיקה לאהוב אותו. קראו לה אנה. בשבועות הראשונים שלה בפנימיית "אוריאון" שבעיירה נידחת בארה"ב, הרגישה מצויין. היה לה חבר, היו לה חברות, היה לה את כל האוכל שאהבה והיו לה את בגדי המעצבים הכי יקרים שיש. אבל אז, בערב אחד, הבינה שהכל פשוט מושלם מדי. ובמה שמושלם מדי, בצורה מפחידה, מעורב האדם.
מאז אנה התחילה להתרחק מחברותיה ולהסתגר. להשעיר השערות, לחשוב, לבכות, לא להבין. אלו היו כל הפעולות שאנה עשתה בחודשיים ההם. הדכאון נמשך ונמשך, עד שפתאום הטלפון שלה השמיע צליל שאומר שהיא קיבלה הודעה קולית. היא לקחה את הטלפון בחוסר חשק ולחצה על ההודעה.
“אנה, אני יודע מי את ומה את. תפגשי איתי במטבח בשעה שש וחצי בבוקר, חצי שעה לפני הארוחה הגדולה. מצפה לך, אני"
אנה נבהלה מההודעה, אך אחרי שחלפה הבהלה, השמיעה לעצמה שוב את ההודעה והגיעה למסקנה שנער הקליט אותה. היא כיוונה שעון מעורר לאוזניות שלה, פעולה חדשנית שרק לפני חצי שנה הומצאה, בכדי לא להעיר אחרים בטעות. היא נרדמה בציפיות ליום המחרת.
———
כשבאוזניות שלה נשמע צלצול מחריד, קמה מיד אנה, ערנית במיוחד. היא שטפה את פניה והתאפרה מעט, ואז התלבשה ויצאה לחדר האוכל. ליד השולחן המרכזי עמד נער לא גבוה במיוחד, עם שיער חום אגוזי ועיינים חומות כהות וענקיות. היא לא יכלה להפסיק לבהות בעיניו, שהיו כמו שני כדורי בדולח מנצנצים ומשתקפים.
“כן, עושים את זה הרבה",אמר בקול ביישני.
“עושים מה?”, שאלה אנה.
“בוהים בי כאילו אני חייזר"
“לא.. זה פשוט כי העיינים שלך יפות"
“רק נפגשנו ואת כבר מתחילה איתי?”, צחק, ואנה צחקה איתו. הוא הזמין אותה לשבת ואנה החלה לדבר.
“מה אתה יודע עליי?”
“חוץ מזה שאת ממש יפה? סתם, אני צוחק. אני יודע שגם את חושדת שמשהו פה מוזר מדי ולא מציאותי"
“ ואיך אתה יודע את זה?” שאלה אותו אנה, שהייתה מוקסמת ממנו לחלוטין.
“אממ.. שמעתי אותך מנסה לשכנע את אחת החברות לשעבר שלך את זה", המציא במהירות.
“או קיי… אבל קודם תגיד לי, איך קוראים לך?”
“לי קוראים ג'ון. טוב, כבר שש חמישים וחמש, תחזרי לחדר שלך כדי שזה יראה כאילו רק קמת. להתראות"
“להתראות…ג'ון", אנה חזרה לחדרה מאושרת מתמיד. סוף סוף יש מישהו שיבין אותה.
————–
"אני לא קובע איתה עוד פגישה", אמר בקול כאילו נוקשה אבל רועד לחלוטין ג'ון.
“אתה כן, ולא אתה מחליט כאן", אמר בקול חלקלק וצוחק האדון בחליפה שעמד מולו,
“אתה כן ועוד איך. מחר תקבע איתה דייט ב"מסעדה", תקח אותה לאחת מהסמטאות החשוכות ותהרוג אותה. אתה לא מבין שהיא רק מפריעה לנו?”
“לנו? היא מפריעה רק לך! אני לא יודע מי היא בכלל, אני לא רוצה להרוג אותה!”
“לא רציתי לעשות את זה, אבל… אתה מוג לב, ג'ון. אתה לא תוכל להתמודד עם המשימה הזאת. לכן, לצערי, נצטרך להכריח אותך", אמר האדון בחליפה, ולמרות שמילותיו היו מילות של צער, היה נראה שלא הצטער בכלל, ואף היה שמח.
“תכניסו אותה", הודיע לחייליו באמצעות מכשיר הקשר. כעבור דקה נכנסו שני חיילים חסונים במדים אדומים והובילו ילדה כבת 13 שבכתה וצרחה. האדון הוציא אקדח מכיסו, והצמיד לגרונה של הילדה.
“אם לא תסכים למשימה, הילדה תפגע", אמר בקול קצר וברור.
“אני אעשה אותה. רק תעזבו אותה. בבקשה", אמר במהירות ובפחד ג'ון.
“מעולה. עזבו אותה", הורה לחייליו, והם הפילו את הילדה השברירית על הרצפה.
“אתה משוחרר"
ג'ון לקח את אחותו אליזבת' והלך.
—–
“