ליליאן | פרק 4 – הסוד של ארין

ליליאן צרחה ללא קול ונפלה על הרצפה שבורה, תרזה ואדרן מתו למול עיניה התמימות שלא היו מורגלות במראות מעין אלו, המנהל המשיך להחזיק בכוח בידיה כדי שלא תברח לתוך השעון מתוך שגעון, לעומתה המנהל היה אדם קשוח וחזק.
מאחוריו עמדו ריו ואנדו מזילים גם הם דמעות, המנהל לקח אותם איתו כדי לשכנע את ליליאן לצאת לדרך לאחר ששמעו את הגרסה של המנהל הם הסכימו שליליאן תלך מהכפר, ובמיוחד לאחר שראו את המוות האכזרי של הוריה הזקנים.
ריו התיישבה על הרצפה ליד ליליאן ההמומה שהתבוננה על שעון האורגלין במבט חסר הבעה.
דקות ארוכות היא שתקה כי לא היה לה מה להגיד, היא חיכתה שליליאן תגיד משהו, תתפוס אותה תחבק ותבכה אבל ליליאן נכנסה לטראנס של הלם מוחלט.
"ליל" קראה לה בשם החיבה.
שקט מהעבר השני החזיר לה את המציאות הקודרת.
"אני יודעת שזה לא קל, גם לא לי.. אבל את חייבת ללכת מפה" ניסתה ריו להסביר לה, ליליאן המשיכה לבהות בשעון ללא תזוזה, הגמד כבר ממזמן לא היה שם וגם גופות ההורים שלה התמוססו ברוח הפנימית של השעון.
אנדו התקרב ושם יד על כתפה של ליליאן, היא לא ייחסה לזה חשיבות רבה, או כמו שזה נראה היא אפילו לא הרגישה את זה.
"לילוש" ניסה לקרוא לה, אבל גם לו חזר השקט הקודר.
"נמאס לי" צרחה קטלין שהגיעה עם המנהל במהירות למקום, לאחר ניסיונות השווא הכושלים של אנדו וריו המנהל הלך להביא את החברה השלישית של ליליאן במחשבה שאולי היא תצליח להוציא אותה מההלם.
"זוז בבקשה" צרחה קטלין על אנדו בעצבים.
אנדו זז לצד ורק לחש לה "תהיי עדינה".
קטלין ישבה על הרצפה ליד ליליאן עם מבט כעוס ככל הניתן על הפנים, ראו את הדמעות מבצבצות לה בעיני הדבש הענקיות שלה, אבל היא נשארה חזקה כדי להוציא את ליליאן מההלם.
"ליליאן!" צרחה בשמה, אך ליליאן לא התייחסה כלל לדבריה.
"אם את רוצה באמת לנקום את מותם של הורייך תברחי מפה כל עוד את יכולה!" ליליאן הזיזה את ראשה והסתכלה על קטלין במבט חסר הבעה, אבל עצם העובדה שהיא התייחסה אליה כבר היה סימן טוב.
קטלין סובבה את ראשה לכיוון השעון "מי שהרג אותם רצה אותך! אם את רוצה לנקום אל תתני לו להגיע אליך, הבנת?" ליליאן הנידה את ראשה באיטיות.
הדמעות באו, בתחילה קטנות אחר כך זה הפך לבכי מתפרץ וליליאן תפסה את קטלין בחוזקה ובכתה לתוך חולצת התלבושת שלה.
קטלין בכתה יחד איתה, המנהל לחש משהו באוזנו של אנדו וזה רץ לכיוון בית הספר במהירות, ריו התקרבה לקטלין ולליליאן ועטפה את שתיהן בחיבוק חמים.

"כלל ראשון, את לא חוזרת לעולם לבקתה של הוריך, מהסיבה הפשוטה שאם שם חטפו אותם, שם גם יכולים להגיע אליך" ליליאן ישבה בחדרו של המנהל בפעם השנייה ביומיים המחרידים האלה, מקשיבה לנאום ארוך ביחד עם קטלין, ריו ואנדו.
"את צריכה שאני אביא לך משם משהו?" שאל אנדו בתמימות.
"בשום פנים ואופן לא! אף אחד לא מתקרב לשם, יחטפו גם אתכם כדי להגיע לליליאן, אם יבינו שיש לכם קשר אליה!" צרח המנהל בפנים חמורות סבר.
"זה בסדר" לחשה ליליאן חלושות "הייתה לי תחושה שאני לא אחזור לשם כבר לקחתי את מה שאני צריכה מהבקתה, ממילא בלי ההורים שלי אין לבקתה הזאת הרבה ערך בשבילי" דמעה גדולה נפלה על לחייה הסמוקה.
"יופי" המנהל מחא כף אל כף והמשיך בנאומו.
"דבר שני, ברגע שאת עוזבת את הכפר הזה, לא משנה מה יספרו לך לעולם את לא חוזרת לכאן!" ליליאן הרימה מבט מתריס כנגד המנהל "אלא אם את רוצה למות" הוסיף המנהל ביובש והוריד בכך את ראשה של ליליאן שחזרה להתבונן בנעליה החומות.
"אנדו ילווה אותך עד היציאה מהכפר, מהסיבה הפשוטה שאני נתתי משהו שיגן עליו" אנדו חייך במרירות, הוא שמח ללוות את ליליאן אבל לא את העובדה שהיא הולכת.
"דבר אחרון והכי חשוב, אל תעזבי את האבן שלך לעולם!!" המנהל קם על רגליו והתקדם לכיוון היציאה.
"אני לא מבינה.." אמרה ליליאן המנהל נעמד על מקומו "מי רודף אחריי? איך אתה יודע? ומה קשורה האבן?" המנהל חייך חיוך צדדי.
"ככל שתדעי פחות יותר טוב בשבילך" אמר ויצא מהחדר במהירות לארגן את הדברים האחרונים לנסיעתה של ליליאן.
הוא אמר שליליאן נוסעת מרחק שני כפרים מפה לכפר דסיאל הקטן, הוא אפילו יותר קטן מהכפר שלהם, אבל שמה הכי בטוח בשבילה לטענתו, ליליאן לא הבינה אותו, היא גם לא סמכה עליו במאת האחוזים, אבל לא היו לה הרבה ברירות.
"חנוק לי פה!" אמר ליליאן לפתע.
אנדו, קטלין וריו קמו מכיסאותיהם ויצאו לחצר אחרי ליליאן הנסערת "אתם גם יודעים דברים נכון?!" צרחה ליליאן "אחרת לא הייתם מסכימים לעזור למנהל"
"אני מצטערת ליל" פנתה אליה ריו נבוכה "אני לא יכולה לדבר אתך על זה, ואני מבטיחה לך שזה רק לטובתך"
"ממש חברים" אמרה ליליאן כעוסה, והלכה לשבת לה בספסל בגינת בית הספר הדוממת, כולם הלכו לסיור בארמון.
"ליל" קראה קטלין מרחוק מתקרבת אליה.
"תעזבו אותי כבר!!" צרחה ליליאן בחוסר שליטה מוחלט "אני רוצה להיות לבד".
הם התרחקו קצת, אבל לא הרבה מדי כי הוראת המנהל לא להשאיר את ליליאן לבד הייתה חד משמעית.
"ליליאן" קול נשמע מאחורי ליליאן היא הסתובבה וראתה את אלין מתקרבת אליה במהירות.
"תעזבי אותי ארין" אמרה לה ליליאן בגלגול עיניים, ממש לא היה לה כוח בשבילה, במיוחד לא היום.
"יש לי משהו חשוב לומר לך" חייכה בחיוך מסתורי.
"למה לא הלכת לסיור?" שאלה ליליאן בחוסר חשק מוחלט, היא ממש לא רצתה לפתח עם ארין שיחה היא מסוגלת להרביץ לה עם העצבים שיש לה בגוף עכשיו, על המנהל, על החברות שלה, ועל כל העולם בכלל, אבל יותר חשוב היה לה שארין לא תשאל שאלות מיותרות.
"זה פשוט, אני רוצה לבוא אתך לכפר דסיאל" חייכה ארין חיוך ערמומי.
"זה לא פשוט לי בכלל, מה יש לך לעשות בדסיאל, ואיך את יודעת שאני נוסעת?" התפלאה ליליאן.
"עניינים שלי, אבל יש לי משהו אחר לספר לך" המשיכה ארין למתוח את העצבים של ליליאן והתעלמה לחלוטין מהשאלה של איך היא יודעת שליליאן נוסעת לדסיאל.
"לא מעניין אותי" הפטירה ליליאן וקמה ללכת ממנה.
"לא מעניין גם אם אני יודעת למה המנהל רוצה לשלוח אותך לדסיאל?" שאלה ארין.
ליליאן הסתובבה בבת אחת לכיוון ארין "למה?" שאלה אותה.
"תבטיחי לי שאת לוקחת אותי לדסיאל" החזירה ארין.
"תשאלי את המנהל" היססה ליליאן ממש לא בא לה לעשות את כל הדרך הארוכה מאלסדו לדסיאל יחד עם חברתה ה'נעימה' של ארין.
"גם את תשאלי אותו למה הוא רוצה לשלוח אותך" הפטירה ארין, סובבה את גבה והתחילה ללכת משם.
"חכי!" צרחה ליליאן, ארין הסתובבה אליה והרימה גבה בשאלה.
"אני מבטיחה" לחשה ליליאן בשקט, "אבל תצטרכי להגיע ליציאה מהעיר כי עד שם אנדו מלווה אותי" אמרה לה.
"אני יודעת" אמרה ארין.
"עכשיו תספרי לי" ביקשה ליליאן והתיישבה בחזרה על הספסל, ארין ישבה לידה ונשמה נשימה ארוכה, כנראה הסיפור שלה מאד ארוך חשבה לעצמה ליליאן.