ליליאן | הקדמה

הם ישבו בבקתה הקטנה שלהם ליד האח הבוערת, אין מישהו שפוי ואוהב חיים שיצא החוצה בסופת השלגים שמשתוללת בחוץ, הרי הוא בוודאי לא יחזור.
"אני אכין לנו תה" הזקנה הייתה זאת שפצתה את פיה ראשונה, ביתם היה שקט יתר על המידה, לא ילדים, לא נכדים, זה כאב להם, הם אף פעם לא זכו לפרי בטן משלהם, ולא היה הרבה מה לעשות עם זה, במיוחד לא בגיל הנוכחי שלהם.
"תרזה" קרא לה בעלה בקול "שניים סוכר" חייך במרירות, היא עיקמה את אפה, היא לא אוהבת שהוא שותה יותר מדי סוכר, זה לא בריא לו, אם זה היה תלוי בה, ואם הוא היה מקשיב לה, היא הייתה מכינה לו תה ללא סוכר כלל, אבל הוא לא.. אז לא היו לה הרבה ברירות, היא הלכה באיטיות למטבח הקטן שלהם, היא הדליקה אש לאחר כמה דקות של מנוחה על הכסא, היא כבר לא צעירה, אפילו ההליכה מהאח למטבח מקשה עליה.
היא שמה את קנקן המים על האש, וישבה לחכות.
"אדרן" היא צרחה בהפתעה כשהיא ראתה אותו בפתח המטבח עומד "אל תפחיד אותי בצורה כזאת, אתה יודע שיש לי לב חלש" הוא חייך וישב בכיסא לידה.
"משעמם לי לבד" הפטיר בשובבות.
האדים עלו מן הקנקן שהיה על האש, היא לקחה אותו עם מגבת עבה חומה ומתיישנת, לא היו להם הרבה אמצעים כמו לאלה שגרים בכיכר הכפר שלהם, הם גרו בשוליים במקום של העניים, אבל היה להם טוב ככה.
היא מזגה לכוסות עץ את המים החמים והוסיפה להם תמצית.
אדרן חייך אליה "טוב, טוב.." היא אמרה, היא כבר חשבה שהוא ישכח מזה "אני אוסיף לך סוכר!" היא שמה שתי כפות משתדלת שיהיו שטוחות ככל הניתן.
הם חזרו לשבת ליד האח, המקום החמים היחיד שיש בבית, ושתו בנחת רב את התה שלהם.
דפיקות רמות בדלת הקפיצו את ליבה של תרזה לשמיים, מי יכול לדפוק בשעה כזאת מאוחרת, בביתנו, בסופת רעמים.
"אני אלך לפתוח" קם אדרן באדישות.
תרזה תפסה את ידו במהירות "ואם אלו שודדים?" שאלה בפחד.
"שודדים לא יוצאים בסופה כזאת" ביטל את חששותיה "אולי מישהו צריך עזרה, זה יותר הגיוני" אדרן התקדם לכיוון הדלת באיטיות, גם אם רצה לא יכול היה ללכת יותר מהר, הצליעה ברגלו השמאלית החמירה מיום ליום, הכאבים לא הרפו ממנו לשנייה אחת.
הוא נאנח עמוקות כשהגיע לדלת, ונשען על הקיר הסמוך צובר כוח.
הוא פתח את הדלת בחיוך, מתכנן לקבל עובר אורח מסכן שנתקע בסופת השלגים הזאת.
רוח קרירה נשבה על פניו וסתרה את דמיונותיו "אין פה אף אחד" לחש.
תרזה התקרבה לדלת בפחד מירבי "תסגור כבר" צעקה עליו מפחד השודדים שאורבים מתחת לשלג אולי.
אדרן סגר את הדלת כמעט עד הסוף כשמשהו משך את עינו, על השטיח הרטוב האדום שלהם שנמצא בדלת הכניסה נחה לה סלסלת עץ חומה חדישה, כאילו הרגע עשו אותה.
הוא הרים את הסלסלה בזהירות.
"מה זה?" שאלה תרזה שעמדה כבר סמוך אליו, הוא רק נענע בראשו לאות שהוא לא מבין ולא יודע, הם הכניסו את הסלסלה פנימה בתקווה שאולי מישהו השאיר להם קצת אוכל לחורף הקפוא, הם לא יכלו לצאת לבדם לעיר בכפור הזה.
תרזה הרימה את הבד שכיסה את הסלסלה וצעקה נמלטה מפיה.
בתוך הסלסלה פנימה, הייתה עטופה בצרורות של שמיכות ורודות, תינוקת בת יומה.
היא פקחה את עיניה הגדולות והכחולות והתבוננה על תרזה בהפתעה.
"שלום לך קטנטונת" חייכה אליה תרזה, התינוקת חייכה בחזרה, מגלה פה חסר שיניים לחלוטין.
אדרן העביר את ידו על שערה הזהוב והרך מלטף אותה, היא נמוגה למגעו החמים.
"מתנה.." צרח אדרן "מתנה מהאלים האדירים".
תרזה ואדרן פתחו בריקוד נסער לעיניה של התינוקת המתפלאת ולמרות גילם המבוגר, זה כבר המון שנים שהם מחכים לילד משלהם, למרות שהתינוקת היא לא בדיוק שלהם הם ידעו, שהיחידים שיכלו לצאת החוצה בסופת השלגים הסוערת הזאת, הם אלה שנתנו להם את המתנה והם לא בני אדם רגילים.
זוג עיניים בוחנות התבונן מעבר לחלון ביתם של הזוג הזקן בוחן את הזוג ואת התינוקת כאחד.
"היא תהיה בסדר כאן" לחש לעצמו, ונעלם בחסות החשיכה.