לילות מדבר

החול הכה בפניי, מפריע לי לראות את נצנוצי הכוכבים על פני שמי הלילה השחורים. עטפתי את עיניי ברעלה שניתנה לי לפניי לילות רבים, כמעט כולם כמעין ההוא – חולות נדדו על פני הכפור הלילה, אשר עמד בניגוד מוחלט לחום המכביד בימים; רגליי דרכו על דיונות משתנות דרך קבע, מחפשות אחיזה בדרכים בתוליות אלו, תחת הסהר הדק שגימד עצמו למען משרתיו – הכוכבים – בכדי שאלו יתנו מנת חלקם בהארת השמיים, ויעניקו לו מנוחה בהיותו מלך הליל.
נראה היה שעברו מעליי שבעה לילות מעין זה. את גמלי, שהוענק לי על ידי אנשים המדבר, כבר מזמן איבדתי למוות; לפחות בשר היה לי ברשותי. כעת נותרתי מדדה, מחפש לעצמי דרך אל נווה מדבר קסום ונשגב, או אף שבט נוסף, בתקווה שלא יראני כעוין ויהרגני בו במקומי.
הבטתי סביבי דרך הרעלה שכיסתה את מרבית עיניי והותירה לי רק סדק דק לראות דרכו את מריחות המכחול של האל. המריחות היו גסות – לכל עבר אליו הבטתי, ראיתי גרגרי חול עפים באקראיות הנה והנה, בונים והורסים חולית אחר חולית במחזוריות אינסופית – אך גם זו אחת מיצירותיו הנפלאות של האל; להקים ולהרוס כדרך קבע; הרי אין דבר שמקומו סופי בעולם מלבדו.
העולם הסתחרר סביבי בעודי נפלתי במורד חולית אשר ראשה, כראשי כל הקודמות לפניה והאחרות אחריה, נעלמה ונישאה על גבי הרוח. גלימותיי התעופפו מעל גופי, והקור חדר לנבכי נשמתי, גורם לי להעתיק אותה לזמן מה. כך הייתי לזמן מה, כמעופף בין שמים וארץ בגופי העירום, כאילו בעוד שבריר נוסף יפרצו כנפיים מבין שכמותיי ואתעופף כמלאך אל עבר הכוכבים.
אך לא כך קרה – הרי לא רצה האל במעופו של אדם. גופי התרסק והתגלגל על החול הרך, וזה נדבק עליי והותיר עליי את נוכחות הכפור, בליווי תחושת הגירוד הבלתי-נסבלת והנוראה הטמונה בחול מאז היווצרו בידי האל.
חול כסוף ושמיים שחורים הפכו אחד, נפרדו, וחוזר חלילה, בעודי מתגלגל עם איברים המעופפים אל כל עבר, עד כדי שלא יכולתי להבדיל בין שמיים לארץ. לבסוף, התרסקתי במורד באיברים מפושקים, ראשי פונה מעלה וכל גורמי השמיים פוצחים בריקוד ובמחול אל מול ראשי הסחרחר ועיניי הצרובות.
"איך הגעתי לפה?" לחשתי לאוויר הקר. נראה היה שהיה לי מחסה מאחורי אותה החולית מפני הסופה המכה.
אף תשובה לא הגיעה לאוזניי.
עם זאת, הרוח נשאה עמה תשובה מסוג אחר, כזו שתשמח לב כל אדם במצב בו אני שהיתי בשבוע החולף – ניחוחות תבשילים, מלווים בפצפוץ האש לו כל-כך התגעגעתי בלילות הארוכים בהם צעדתי.
חיכיתי שהכוכבים יתעייפו ממחולם וזינקתי על רגליי, תר אחרי גלימותיי הנפולות. ברפרוף מהיר על פני החול, הבחנתי שהם נחים במפוזר על כל אורך הגבעה, לבנים כשלג – דבר שמהותו זרה למדבר ושוכניו.
ש-ל-ג.
היכן מגעו על פניי?… על גופי? התחושה הזו כה עמומה בזיכרוני, עד כדי כך שנדמה שאני מדמיין אותה. היא שייכת לימים בהם שהיתי בחדרי, מלווה בנערה זו אחרת, לפעמים כמה מהן גם יחד. וכאשר גופי אינו התחמם ממגעה של אישה, היה מתחמם מהקמין הבוער בשאון בכל ימי החורף, פצפוצה כמו הרחשים שמגיעים לאוזניי כעת.
אספתי את הגלימות במהרה והתעטפתי בהן, כשם שאותן הנערות עשו בחופזה כאשר אני והן באנו על סיפוקינו המשותף ותפקידן תם.
הבטתי בידיי. הן היו סדוקות, וגרגרי חול נטמעו בעורי השחום, הופכים אותי לחלק מן המדבר. בעבר הן היו חלקות ובהירות, מגע השמש עליהן כזר. ובכן, זוהי תוצאתה של עבודת הפרך בקרב אותם השבטים השוכנים במדבר. מתפקידיי היו טיפול בזאטוטים מעצבים, רעיית כבשים במורדות ההרים, חליבת נאקות לצורך הכנת תרופות, ועוד מעין אלו, אך בחלוף הזמן הפכו לחלק ממני, ולמדתי לאהובם.
ליטפתי את זקני הפראי והבהיר, נזכר בימי רחוקים בהם התער נחשב לחברי הטוב ביותר, והזקן לדבר השייך לשוכני האשפתות, או גרועים מהם, שבטי המדבר. שערה יחידה לא נראתה על פניי – דבר זה החריד אותי וטלטל את נשמתי. היו הרבה פעמים בהם הנחתי אף לאותן הנערות לגלחני, בכדי שהן ירגישו חשובות ולא רק כלי בידיי בכדי שאעלה על סיפוקי.
עמדתי על קצה התל וחיפשתי אחר מקורה של האש בעיניי הבהירות, עיניים כה משונות לעומת הגוון הכהה השולט בשבטים באזור, אפילו בתוך עיניהם. כאשר דרכו רגליי באדמת המדבר לראשונה, לבושי לבוש צפוני ומהודר, עורי קורן על פניהם עקב השמש ועיניי מביטות בהם בחלחול כצבע המים הנחשקים באזורים אלו בתבל, מיד הבחינו כי אני זר ואינו שייך – כבוד המלוכה שלי לא אמר להם דבר; את כבודם עוד נותר לי לרכוש.
אנחה נפלטה מפי; ספק אם כי מצאתי את מקור האש – נקודת אור בשחור האינסופי המשתרע ומוצע על חול כסוף – ספק אם בתסכול על כך שעברי כל-כך מבוזה.
התחלתי בצעדתי ברגליים קלות, כמעט ומרחף מעל פני החולות. קולות הפצפוץ הזכירו לי דבר נוסף, זיכרון עדכני יותר, על לילות רבים בחברת בני השבט שאימץ אותי תחתם, במהלכם הלכתי והשתנתי מהאדם הגא והעלוב שהייתי כאשר גורשתי, לאדם שיודע את מקומו תחת שמי האל זרועי הכוכבים הנוצצים והקרים בלילות, או תחת השמש המכה בחומה בבקרים. אין אני אומר שהפכתי ענו – אחרת אין זו תהיה ענווה – הרי טיפולו המסור של אבי בחינוכי לגאות נפש ויומרה הותירו בי צלקת עמוקה, כזו שתישאר איתי לכל חיי, למורת רוחי.
בעודי התקרבתי למדורה, קווי מתאר השוהים בלילה זה במעגל חומה של המדורה החל להתבהר. הם היו שניים, ולהם שני גמלים שנחו שכובים על ברכיהם, כדרכם של גמלים. דבר מוזר היה בנוכחותם, כאילו מפריעים את שלוותו הנצחית של המדבר, אך עדיין הייתי רחוק, ואותו הדבר חמק מעיניי העייפות כמו חול החומק מבין האצבעות.
ריח הבשר הלך וגבר. זיכרונות על סעודות עצומות שטפו אותי. דבר לא היה חסר בהן – חזירים שניצודו בבוקר הסעודה והעלו אדים, עוגות מכל סוג שניתן לעלות על הפה והמחשבה, מרקים מהבילים שיצרו ניחוחות אינספור באוויר; ממרק עוף פשוט, עד למרק העדשים העשיר, יינות מובחרים ממרתפי המלך, כאלו שהתיישנו במשך שנים ונגמעו בשקיקה, ועוד מטעמים שזיכרונותיי היו עמומים מכדי להעלותם מחדש.
ככל שהמרחק ביני לבין הישובים הלך והצטמצם, כך גדלה ההבחנה בדבר המשונה בו חשתי קודם לכן. אנשים אלו אכן היו זרים למדבר וחוליותיו, כשם שאני הייתי בהגיעי הנה לגלותי. בגדיהם היו מצועצעים, עמוסי ציציות זהובות ודשיהם רקומים בחוטי זהב וכסף על רקע אדום. על ראשם התנוססה רעמת שיער בהירה כשלי – דבר מה נוסף שהמדבר לא הצליח להעלים מפניי – ועיניהם, גם הן היו בהירות, נאורו באורה הכתום של האש המשלהבת והמלחשת, בעודה שולחת גצים גועשים השמימה, להצטרף לכוכבים במאורם. ברעש המדורה שמעתי דיון קולח, וזיהיתי את שפתו, שהייתה שפתי שלי לפני עידן ועידנים.
תהיתי כמה הם דמו לי עצמי בעברי – האם יתנו לי מקום סביב המדורה עימם, תחת מחסה הבד הארעי אך המשובח, או שמא יסלקוני בטענה להיותי כופר מן השבטים, כשם שנהגתי אני בבני המדבר בראותי אחד מהם ברחובות עירי. היו פעמים רבות בהן הרסתי משפחות שלמות על ידי הוצאות להורג ללא עילה, רק על שם היות אותו האדם מבּין עובדי האל הצורה השגויה. ליבי צבט כשנזכרתי בזה – כל-כך הרבה דברים עליהם אני מתחרט, ואין דרך להשיבם. החיים שלי ברי חלוף, כמו קיבוען של החוליות, אך כבר הספקתי להשמיד ולהרוס כמו חום המדבר, שורף ומכלה באלו שהיו צרים בעיניי.
המילים נישאו ברורות יותר כעת. הן היו פשוטות, אך לי נדמו כעתיקות. זה זמן רב שלא שמעתי את שפתי מתגלגלת באותו האופן השוטף שבהם דיברו השניים, שפה מהארץ שבה גורשתי בכלימה על מעשיי, שכאילו לגלג עליי העולם, היו בגלל מעשי כפירתי בדרך הנכונה לשרת את האל.
מלמלתי כמה מילים לאוויר, מנסה להיזכר בשפה העתיקה הזאת שאליה נולדתי. לא נראה שהשניים שמו לב אליי, מכיוון שהמשיכו בדיונם על נושאים ברי חלוף. הבנתי שביליתי כל-כך הרבה זמן במדבר, עד שהפכתי איתו כמעט לאחד, לכן החלטתי לגלות את מיקומי וכחכחתי חזק בגרוני.
השניים הסתובבו כמעט בתיאום מושלם. הם בהו בי ובחנו את מראי המוזר – לבושי כלבוש המקומיים, אך השערות של גופי היו כלשהם. עמדתי במרחק מה מהם, כדי שאם ויבחרו בדרך השנייה, אוכל לנוס על נפשי, ואולי אפילו לקחת להם את אחד הגמלים.
"שלום", החווה בידו אחד מהם. הוא דיבר את שפת המדבר, אם כי בצורה עילגת למדי – כמו עילגותי בתחילת דרכי באדמות אלו.
החלטתי להתקדם לעברם. "שלום לכם, יצירי האל", השבתי בשפתנו המשותפת. היא הייתה רהוטה משציפיתי.
פיהם נפער. הייתכן שאחד מן הכופרים יודע את שפתו הקדושה של האל? וודאי זה הוא קסם, או מבחן מן האל.
אחד מהם פינה לי מקום על המחצלת. מזה זמן רב לא הפריד דבר מה נוסף, מלבד לבושי, בין החול לביני. מיששתי לרגע את הבד, ונזכרתי בבדים שעיטרו את כותלי הארמון. התיישבתי בנחת, רק מבין כמה רגליי דואבות מההליכה את המתמשכת. שפשפתי את שוקיי ועברתי לישיבה שבה רגליי שכולות, כדרכם של השבטים.
"אם אין זו מעמסה עליכם, האוכל לקבל קצת מים ופת לחם? דרך רבה עברתי – גמלי מת, ואתם הבריות הראשונות שעיניי הצורבות ראו."
"ודאי." אחד מהם קם והוציא נאד מים וכיכר לחם. הוא הושיט לי אותם בידיים מהוססות.
אכלתי ברעב מטורף. למראה המצרכים גופי נזכר כי מגעם לא היה עליו במשך ימים רבים. עם זאת, שמרתי על חוקי המזון הקפדניים שלימדוני כנסיך – דבר נוסף העורר הפתעה בפניהם של השניים. סיימתי את המצרכים ופניתי אליהם בתודה.
הם רק הנהנו בראשם וזעו באי-נוחות. בעברי, הייתי משלח בהם חיילי על שעזרו לאדם מן המדבר; כנראה הם עדיין חוששים ממרותו של המלך. ניכר היה שהם רוצים להגיד דבר מה, אבל חוששים מכך, שמא אני אבלע את לשונם ואטרוף את נשמתם ברגע שיפצו את פיהם, כמנהגם של שוכני המדבר.
"אני רואה כמועקה על לבכם בעודי יושב כאן עמכם", אמרתי בקול מרגיע, משתלב עם לחישות המדורה. "אנא אמרו לי, ואקום ואלך."
"איננו רוצים לסלקך, ודאי לא אחרי שלא הראית שום סימן לעוינות, אם תסלח לי על דבריי", דיבר אחד מהם בחשש. מבטאו היה חזק משלי שהחל להיעלם ולהשתנות – כנראה גם מראה מוזר לישותם הצפונית.
"לא נאמר דבר שיפגע בי", ביטלתי בידי. "האוכל לשאול מה מעשיכם במדבר? אני מברך אתכם על שהגעתם הנה – היו בטוחים שגם גופי ונפשי – אך שאלה זו מטרידה את מוחי מהרגע שבו אוזניי הבחינו ברעשי המדורה ואפי בניחוחות הבשר. עליכם להבין, זה הוא דבר כמעט מנוגד לטבע, לראות שני אנשים כמוכם נמצאים באזורים אלו של המדבר."
"אכן, זה הוא דבר מוזר", אמר חברו ביתר ביטחון מהראשון. "אין אנחנו באנו במטרה לכבוש, אלא בכדי לחקור. הבן, אנחנו בסך-הכל שני חוקרים פשוטים מהארצות הצפוניות שמצאו עניין במנהגיכם, בני המדבר."
"ואם יורשה לי, אדוני הנכבד", אמר הראשון בחשדנות, "כיצד אתה יודע את שפתינו? הרי גם זה דבר שמנוגד לטבע ולדרכי האל. ואל לנו לדבר על צבעי שערותייך ועיניך, שגם הם מחוץ לממלכת המדבר."
"אתה צודק, ידידי", השבתי לו ברכות, מהנהן כלפיי השני כסימן להבנתי את מעשיהם פה. "הבחנתך מאוד חדה. כפי שוודאי ניחשת, איני ממקום זה. אני, כמוכם, מגיע מהצפון. שהותי פה היא עניין של כמה שנים, אולי תריסר. איני יודע מה קורה בארצות הצפון באותו הזמן החולף, אז אבקש ממכם לדעת מה קורה בארץ מולדתי."
עוד מבטים מופתעים.
"הרשה לי לחזור על דבריך" – הנהנתי בראשי לאישור – "אתה טוען כי אתה הגעת מארצנו לפה למען שהות של תריסר שנים, ואתה עדיין אינך רוצה לחזור?" זה היה הראשון.
"אכן, רעי חד ההבחנה."
"אם כך, אתה…"
הפעם היה תורי להיות מופתע. הבחנתי בחריפות ועומק המחשבה שלו, אך לא ידעתי כמה עמוק היא מגיעה. "שוב הצדק עמך", השבתי לו והשתחוויתי קלות. "אני הוא אותו הנסיך המגורש".
מבטיהם של שניהם הפכו מחשש, להערצה. "אנחנו הראשונים מארצנו שאתה פוגש מזה… תריסר שנים?"
"בהחלט, ידידי. ולא יכולתי לבקש טובים מכם. הנכם אנשים טובי-לב, שמעניקים לאדם את צרכיו בשעת צרה."
"היית חסר לנו", הודה השני. "בשנים הראשונות, היינו שמחים כי הכופר – סלח לי על דבריי – סולק מעלינו ולא ישוב עוד. לאחר מכן, החלנו להתגעגע ולקוות לשובך – כי הרי מי יודע מה עשו בך אנשי המדבר? אביך חלה בשיגעון, ואנחנו, העם, היינו הקורבנות הראשונים – ציד מכשפות החל, וכל אישה אשר ידיה היו מיומנות לרפואה, נשרפה על המוקד. משכילים נכלאו בטענה כי חכמתם ניתנה להם על ידי השטן עצמו – אויב האל המושבע. אנחנו", הצביע עליו ועל חברו, "הצלחנו לברוח מן הבירה, אך במהרה הפקודה התפשטה, ונרדפנו על ידי אנשינו שלנו. איננו משכילים יתר על המידה, אך אנשי הדת חוששים מאתנו ומהשפעתנו על העם. אך למה הם מצפים? הם אלו שטובחים בהם באלפים. אז הבנו ש…" הוא לא יכול היה להמשיך את דבריו. עיניו הפכו למקווה מים – גם הוא דבר זר במדבר השומם והצחיח.
חברו ליטף את כתפו של חברו במטרה לנחמו. "הבנו כי לא ירדפו אחרינו לארצות האלו – ארצות הכופרים הרוצחים", סיים את דבריו בשקט.
דברים הפכו גרועים… חשבתי לעצמי.
"אני מצטער על חבריכם", הרכנתי את ראשי. "מי ייתן והם ימצאו את מקומם עם האל, ויביטו איתו בנו ממשיכים את דרכם", פרשתי ידיי השמימה, מנסה לכלול את כל הכוכבים בין עמודי התווך שהם יצרו.
שניהם הביטו בי בעצב והנהנו כתודה. לא היה צורך במילים בכדי לתאר את תחושת האובדן והתוהו אליהם נפלה ממלכתי. אך עליי לומר את האמת – זה זמן רב שעברי נמחק מעליי; מזה הרבה שנים שענייני הפנים והחוץ של עירי לא היו מענייני, אותם תפסו רגשות היומיום – אהבה, אחווה, רעות – ומציאת מקומי בעולם, דברים שלמדתי שחשובים יותר מכל גורל שהוא.
אך עם זאת, ליבי נגע אליהם. הם עדיין היו מאנשיי, והם היו אבודים. לבם היה נתון לדברים שבעבר חשבתי לנכונים, והיום כבר אינם. את החלטתי קיבלתי – אני אשוב עמם.
את מסעי, לפני מספר לילות, התחלתי לשם מציאת עצמי בתוך הסבך שנקרא העולם; והנה, מצאתיו. תפקידי הוא להשיב את ממלכתי לדרך הנכונה – דרך הענווה, הקבלה ואהבה; דרך שאני עצמי נהגתי נגדה לפני תריסר שנים.
וכך החל מסעי לארץ ישנה, כאדם חדש.