לילה באור יום – פרק חמישי

קארסיון הייתה העיר הגדולה ביותר שלהבי הצללים איימו עליה. עיר סחר גדולה במיוחד, עם אחד מהנמלים הגדולים ביותר באזור. מכיוון שהדרך לערי הסחר הגדולות האחרות עברה ביער ואף איכר לא רוצה לסחוב את סחורותיו בין זאבים, דובים וגריפונים, הנמל היה המעבר הנוח ביותר – והבטוח ביותר – למקום אחר.
בנוסף לשגשוג הכלכלי, העיר הייתה מוצפת באנשים שונים ומשונים. בני מזרח כהי-עור, איכרים מהכפרים הסמוכים, אצילים צפוניים שבאו לבקר באלקסיט או לקנות יצירות אומנות וסוחרים רבים, כל אחד מהם מפוקפק יותר מהשני.
בתור העיר הגדולה ביותר בדרום קורוסנאי, ואחת מערי הסחר הגדולות ביותר בכללי, כמות הפושעים בה הייתה גדולה במיוחד.
כך גם כמות האנשים שרוצים נקמה, ומוכנים לשלם עליה הרבה.

קטלין ישבה בפונדק הנידח "העוגן השיכור", ששכן איפה-שהוא בעומק קארסיון. שתי כוסות בירה ריקות שכבו על השולחן לצד קטלין, שהחזיקה בידה כוס בירה שלישית, חצי ריקה. היא ישבה-שכבה על הכיסא שלה, נשענת בידה השמאלית על השולחן, ובעודה נותנת באוויר מבט מעורפל היא חיכתה. היא הדיפה ריח חזק של בירה, והאדם היחיד שניסה להתקרב אליה עד עכשיו חטף בעיטה חזקה במקום לא נעים. מאז כולם עזבו אותה לנפשה.
מהצד, היא נראתה כמו שיכורה נורמלית. עוד אישה ששתתה יותר בירה ממה שהיא מסוגלת ואיבדה את היכולת לחשוב.
אף אחד מהאורחים בפונדק לא חשב ששתי הכוסות הריקות מעולם לא היו מלאות. או שהלגימות הגדולות שלוקחת השיכורה הג'ינג'ית היפה מהכוס שבידה היו של מים. או שריח האלכוהול שנדף ממנה היה כי היא דאגה לטבול את בגדיה הקרועים מראש בבירה, למראה אמין יותר.
אף אחד לא חשב אפילו שהיא מתחילה להשתעמם, כי המטרה שלה מאחרת לשעה הקבועה שלה בבר.

קטלין נשכרה על ידי הלנה פולפרדין, נערה צעירה מקארסיון שניסתה להתחיל חיים חדשים בצפון. כדי להשיג את הכסף למטרה זו, היא מכרה כמה אוצרות משפחתיים לסוחר מזרחי אחד, שהביא לה מקדמה קטנה והבטיח להביא את השאר מחר, כשיהיה לו יותר כסף.
בלילה הוא שט משם צפונה, נושא כמה כדים יקרי ערך שאיזה ילדה טיפשה מכרה לו בזול.
לא מזמן הסוחר חזר לעיר, והלנה רצתה לנקום בו.
קטלין הייתה הפתרון.
מסתבר שאותו סוחר כהה-עור, סוחר מדברי נמוך, שחום ושרירי, נוהג לבקר כל יום בפונדק העוגן השיכור ולשתות עד לשוכרה, ורצוי עוד כמה כוסות מעבר לה. הרצח יהיה פשוט, וקטלין הלכה אליו בעצמה בעיקר כי כל המתנקשים האחרים היו תפוסים.
"הוא לא יכל לבחור פונדק קצת פחות מסריח לבלות בו?" סיננה קטלין, בעודה מרוקנת לגימת 'בירה' גדולה נוספת.
ואז היא הרגישה כאילו הזמן עצר.
דמות לבושה שחורים עמדה בפתח, ולצידה סוס שחור לגמרי שנראה כאילו הוא עשוי מעשן שחור מתערבל.
רגע לאחר מכן הדמות עלתה על הסוס ודהרה משם.
קטלין יצאה מהפונדק בסערה. שהמשימה תלך לעזאזל, היא עוד תהרוג את הסוחר הזה בפעם אחרת.

– – – – –

ג'קסון סזאר עצר את סוסו בסמטה צדדית לא מוכרת של קארסיון. הוא ידע שהיא ראתה אותו, וקיווה שרק היא ראתה אותו. זרים יפריעו לתוכנית שלו.
הוא הוריד את האוכף מרוג'ר, והאוכף התעצב לחגורה שחורה-זהובה אותה כרך גק'סון סביב מותניו. רוג'ר התפורר לעשן השחור שמרכיב אותו, ונשאב לתוך החגורה.
הוא הוריד את הכובע השחור המגרד מראשו, נותן לשיערו הג'ינג'י המתולתל להתפזר לצדדים.
כמה רגעים אחר כך היא הגיעה.
שיערה הג'ינג'י היה ארוך יותר משהוא זכר. היא הייתה גבוהה ממנו בקצת ויפה ממנו בהרבה. שני צמידי הכסף העבים שלה עדיין נחו על מפרקי ידיה, מסמנים את הבחירה שלה במוות. הבחירה שהפרידה ביניהם.

היא בעטה בו בעוצמה בבטנו, והוא השתטח על הקיר. היא תפסה את כתפיו בידה, ונתנה בו מבט זועף.
"מה אתה עושה כאן, לעזאזל?" היא סיננה. נימת קולה העבירה את הכעס שניסתה להעביר, אבל קולה העביר גם הקלה. כאילו היא שמחה שהוא הגיע, שהיא מצאה אותו שוב.
"חשבתי שאתה עוזב, עוזב לחיים טובים יותר בצפון. למה אתה פה, תגיד לי?" היא סיננה בזעם, מצמידה אותו חזק יותר לקיר. דמעה זלגה על לחייה. "חשבתי שסיכמנו שלא נראה זה את זה יותר!"
"קט – " לחש ג'קסון, "אסור לאח לרצות לראות את אחותו?"
טיפת מים נחתה על הקרקע.
קטלין עזבה את כתפיו של ג'קסון וחיבקה אותו.
"התגעגתי, ג'קס." היא לחשה.
"גם אני." הוא אמר.
לפני חמש שנים קטלין הקימה את להבי הצללים, מסדר המתנקשים שלה. היא לא הקשיבה לאחיה הגדול, שדאג לה שם. הם החליטו להיפרד, היא תישאר פה על המתנקשים בעוד הוא יעבור לצפון וינסה להשפיע על המדינה לטובה בדרכים… נעימות יותר.
כשג'קסון חשב לאן המסלול שלו לקח אותו, הוא הבין כמה היה תמים כשהוא היה קטן.

"את לא יכולה פשוט להרוג את כל מי שאת לא אוהבת!" הוא צעק. הם היו רק ילדים, אבל הסיטואציה עדיין הייתה צרובה במוחו.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה? העולם הזה שבור. העולם הזה רקוב. מישהו צריך לתקן אותו." היא לחשה, בקול שעדיין לא הצליח לשייך לאחותו. "כשתפוח אדמה רקוב, מישהו צריך להוציא את החלקים הרקובים."
"אם זה מה שאת חושבת, אז אני לא הולך לעזור לך." הוא צעק לעברה. הוא היה האח הגדול ביניהם, והוא התחייב לשמור עליה.
"שנינו רוצים לנקום את המוות של אבא, אבל זאת לא הדרך. זאת לא הדרך, פשוט – פשוט להרוג את כולם."
"אז איך תעשה את זה?" היא אמרה. היא הייתה אז רק בת 17. עדיין ילדה. "איך תגן על מה שאתה אוהב?"
"אני עוזב," הוא אמר. "החווה שלנו לא תחזיק עוד הרבה זמן. אני אמכור אותה לאיכר אחר, ובכסף אעבור לצפון. שם האנשים החשובים נמצאים. אני אצליח להשפיע על המקום הזה בלי להרוג אף אחד."
הוא שנא את הכל באותו היום. את אבא שלהם שהחליט לנסות להשיג לעצמו קצת שטחים חדשים באופן עצמאי, ואת השכן שלהם שהחליט להגיב באופן אלים, ואת קטלין שלקחה את כל העסק צעד אחד יותר מדי קדימה, ואת הצמידים הארורים שלה שנתנו לה את הכוח לעשות את החלום החדש שלה.
ואת עצמו, שלא הצליח להגן על אחותו כראוי.
כל השנאות, מלבד האחרונה, דהו לאט לאט לכאב, ואז לגעגוע, ואז לצער. אבל לעצמו לעולם לא יוכל לסלוח.

ג'קסון התרפק לחיבוקה של אחותו, נותן לשמחה להציף אותו.
אבל אז הוא דחף אותה מעט לאחור.
"אני לא כאן בלי סיבה, קט." הוא לחש.
"הנחתי כך," היא אמרה. "אחי הגדול והאחראי לא היה עוזב את משימתו הצדקנית בצפון בשביל לפגוש את אחותו."
הוא לא הצליח להרגיש אם דבריה היו קרים ומלאי ציניות, או שהיא באמת התכוונה לדבריה. שהיא באמת עד כדי כך לא האמינה בו.
טוב, אח טוב ואחראי הוא לא היה.
"קטלין, יש משהו שאני צריך לספר לך." הוא אמר בקול שקט.
"מה קרה?" היא שאלה.
הוא חייך. האינטואיציה האחית שלהם נותרה כשהייתה.
"לא – לא משנה," הוא אמר. "רק שתדעי שבזמן הקרוב אני הולך להיות באזור. אם – אם תצטרכי אותי."
"טוב לדעת," אמרה קטלין. "עכשיו, יש לי משימה."
היא הסתובבה והלכה משם.
ג'קסון נאנח בהקלה.
"נו, איך זה הלך?" אמר קול מאחוריו. דמות בברדס הופיעה בהבזק, נושאת בידה חרמש גדול.
"שנינו אוהבים אותה, ועם זאת היא המכשול הגדול ביותר שלנו. מה נעשה איתה?"
ג'קסון הסתובב לכיוונו.
"אנחנו לא הולכים להרוג אותה. אני נכשלתי בעבר בתפקידי כאחיה, ועכשיו, כשמצאתי אותה, לא אכשל שוב."
"אז מה אתה רוצה לעשות?" שאל הקול.
ג'קסון התמהמה לרגע.
"אני אשכנע אותה להצטרף אלינו." אמר בקול שקט.