לחישות אפלות פרק י"ב : הקו האדום!

אני אוהבת אותו, למה? למה אני אוהבת אותו? יצאתי בסערה מבית הספר כשדמעות זולגות מעייני לעבר שער הפנימיה. עברתי דרך חור קטן בגדר המקיפה את הפנימיה ורצתי לעבר שדה הפרחים ממול , נישכבתי על הדשא הרך, הדמעות אינן עוצרות ממשיכות לרדת.
"ליליאן למה את בוכה?" הוא לחש.
"די כבר, מה אתה עוד רוצה ממני?" לחשתי בכאב.
"את זוכרת את החידה הקטנה שלנו?" שאל בקולו האפל.
"חידה? על מה אתה מדבר? פשוט תעזוב אותי" צעקתי.
"ליליאן תיק תק הזמן עובר, בחצות זה יגמר.
הקו האדום הוא המפתח, במקומך הייתי קם ובורח."
"אך אינך יכולה לעזוב, מימוש היעוד שלך קרוב". השלמתי אותו "מה זה אומר? תגיד לי" צעקתי שוב.
"עם אני יגיד לך, יגמר המשחק שלנו ויהיה מאוד משעמם" הוא צחק.
"אז כל זה משחק בשבילך, החטיפה של שר זה משחק?".
"או לא מתוקה שלי, זה לא משחק זה גורל".
"די כבר עם כל עניין הגורל הזה, די עם החידות פשוט תגיד מה אתה רוצה!".
"אני רוצה…..".
"ליליאן חכי רגע, ליליאן" צעק איתן.
"לך מכאן איתן" אמרתי בכעס.
"אני חושב שזה מקום ציבורי" אמר והתיישב לידי.
"השדה הזה גדול, לך למצוא אזור אחר לשבת" אמרתי בכעס וליבי זעק מכעב.
"אבל אני רוצה לשבת כאן" אמר וחייך בהנאה.
"טוב" אמרתי וקמתי, הוא נעמד גם התחלתי ללכת, 'עם הוא רוצה את המקום בבקשה' חשבתי בליבי. אך לפני שהספקתי להיתרחק, הוא תפס את ידי סובב והצמיד אותי אליו, כמו ביום הראשון שנפגשנו.

"איתן תעזוב אותי, מעצבן אחד" צעקתי ונאבקתי בוא אך לשווא, הוא יותר חזק ממני.
"לא עד שתקשיבי לי" אמר, פניו מילמטרים ספורים מפני.
"בסדר, אבל תעזוב אותי" עניתי ביאוש.
"מבטיחה?".
"מבטיחה, עכשיו תשחרר אותי" אמרתי והוא עזב, היתישבתי על הדשא בכבדות הוא התישב לידי קטף פרח והתחיל לשחק איתו.
"יום יפה היום" אמר בשקט.
"נו איתן…מה רצית להגיד לי?".
"אוקי, לא שאלתי את מייגן שום שאלה, היא המציאה את זה אני נשבע לך, אני והיא לא ביחד".
"אני לא מאמינה לך" אמרתי, אבל רציתי להאמין.
"אני אומר את האמת, אני לא אוהב אותה" אמר בייאוש ועצב הופיע בעייניו.
"למה לא? היא יפה, סקסית ומושלמת למה שלא?".
"כי…אני".
"מה איתן, המילים נתקעו בפה?" שאלתי ברשעות.
"כי אני אוהב אותך" אמר והביט בעייני.
"מה?" לא האמנתי למשמע אוזני.
"אני אוהב אותך ליליאן, זה מה שרציתי לומר לך קודם, לפני שברחת" ענה והשפיל את מבטו.
"גם אני אוהבת אותך" לחשתי והיסתכלתי בעייניו, הוא הזיז שערה מפני כמו קודם.
"את יכולה לחזור על זה שוב?" שאל וצחקתי, כמה זמן כבר לא צחקתי ככה ולרגע הרגשתי כמו נערה רגילה ומאוהבת.
"אני אוהבת אותך" לחשתי וקירבתי את פני אל פניו, אך שניה לפני הפלאפון שלי
(מתקופת מי יודע איזה) צלצל.
"ליליאן איפה את?, השיעור מתחיל" קולה של מלאני נשמע.
"אני בדרך" אמרתי וסגרתי את השיחה "צריך לזוז, אחרת נאחר לשיעור" נאנחתי ונעמדתי על רגלי.
"בסדר, בסדר" אמר איתן והתחיל ללכת.
"חכה שניה" אמרתי ורצתי אליו.
"למה?" שאל
"אפשר ללכת, אחר זה" לחשתי.
"אחרי מה?" שאל כמבולבל.
"זה" אמרתי, נעמדתי על קצות אצבעותי ושפתי נגעו בשפתיו, הן היו כל כך רכות וחמות נצמדתי אליו, לא רציתי שהרגע הזה יגמר, היתנתקנו לאט מתנשפים.
"אוקי, אני מוכן לעוד הרבה כאלה" חייך אלי את חיוכו המדהים.

"ליליאן", נשימתי נעצרה למה עכשיו "לא עניתי לך על השאלה מקודם" אמר.
אך שתקתי קצב ליבי גבר ועייני התערפלו.
"אני רוצה שתמותי" לחש והחל לצחוק.
"הראש שלי, הוא צורב תפסיק את הרעש הזה" צרחתי.
"ליליאן, מה קרה ליליאן?" תפס איתן את פני, דמעות זלגו מעייני.
"תעזור לי איתן אני…אני" לחשתי וקרסתי לזרועותיו.
"ליליאן, תעני לי" צרח איתן.
"ליליאן".
"איפה אני? למה כל כך חשוך כאן? מה קורה פה?" שאלתי באימה.
"את מעבר" הוא צחק.
"מעבר למה? איתן הצילו" צעקתי ונפלתי על בירכי, למה אני כל כך חלשה?.
"הוא לא ישמע אותך אף אחד לא, את מעבר" אמר הקול והמשיך לצחוק.
"מעבר למה?" לחשתי.
"מעבר לקו האדום" עייני נסגרו בעייפות וכשפתחתי הייתי מוקפת בו, באפלה.