לחישות אפלות פרק ב': לארוז את האופל

קצב ליבי המשיך במהירות גם לאחר עשר דקות של שקט,
"אני חייבת לצאת מכאן" חשבתי לעצמי בזמן שהיתלבשתי לבשתי ג'ינס קצר וחולצה אדומה,
וירדתי לאכול. שאר הילדים שגרים אתי באותו בניין חזרו כבר מבית הספר והתאספו סביב השולחן.
"חסרת לנו ליליאן, לא היה לנו עם מי לצחוק" אמר ביל כשראה אותי יורדת במדרגות.
"אני בטוחה שצחקת כך או כך" עניתי וצחקתי.
"מה קרה? מרי אמרה שלא הרגשת טוב" שאלה אותי מלאני כשהתיישבתי לאכול.
"כן היתה לי סחרחורת".
"אולי חטפו אותה חייזרים ועכשיו יש לה תסמינים?" שאל ג'ק וצחק צחוק פרוע.
"חחח… מצחיק מאוד, רק אתה ג'ק יכול לצחוק על מישהו שלא מרגיש טוב" ענתה לו שר במקומי.
"תודה שר".
"אין בעד מה" אמרה ונגסה בעוף.
"אוי ביל, את יודע בימינו יש מזלג" אמרה מלאני בפרצוף נגעל.
"אבל זה טעים יותר בלי מזלג".
"זה גם מגעיל יותר" אמרתי ופתאום כולם החלו לצחוק.
"אז יש שיעורים?" שאלתי.
"כן במטמטיקה ובהיסטוריה" אמר ג'ק בקול מאוכזב, "אבל תמיד יש ממי להעתיק" הוא חייך ופזל לעבר
שר.
"היי אני לא נותנת לך להעתיק אני…" אך קולה נשכח מאוזני כאשר נשמע שוב אותה לחישה.
"ליליאן".

כל סובבי השולחן הסתכלו עלי במבטים מודאגים כאשר נפלתי מהכיסא לרצפה בעיניים קרועות מאימה.
"ליליאן" חזרה הלחישה.
"די אמרתי לך לעזוב אותי, מה אתה רוצה ממני? די בבקשה!" צעקתי לאוויר.
"ליליאן מה קורה פה?" שאלה שר- את הבעת פניה לא הצלחתי לפענח.
"אתם לא שומעים את זה? אתם לא שומעים אותו?".
"שומעים את מה? זאת מתיחה? כי זה לא מצחיק" שאל ביל בדאגה.
"את באמת לא שומעים את זה?" שאלתי בלחש.
"לא, אנחנו לא שומעים. אולי היא היתיבשה?" אמר קולה השקט של מלאני.
"ליליאן" הקול הצרוד לוחש לי באוזן.
"די! תעזוב אותי" נחנקתי ורצתי לחדרי. טרקתי ונעלתי את הדלת, הוצאתי את המזוודה מהארון והתחלתי לארוז את דבריי.
"ליליאן תתני לי בבקשה להיכנס" צעקה שר מאחורי הדלת.
"לא תעזבי אותי בשקט" צעקתי חזרה.
"זאת לא הייתה בקשה זאת היתה פקודה".
"את לא יכולה לפקוד עלי, ותסתלקי" צעקתי.
"אופס אבל כבר נכנסתי" אמרה וטלטלה מול עיניי מפתח.
"תצאי מכאן".
"אני לא נותנת לך לעזוב" אמרה ותפסה את כתפי בידה החמה.
"תעזבי אותי שר אני רוצה לעזוב את לא יודעת מה עובר עלי".
"אני יידע עם תספרי לי" צעקה.
"אני לא יכולה. את לא תביני, אף אחד לא יבין" לחשתי בעצב.
"נסי אותי".
"אוקיי, אני שומעת לחישות מפחידות של השם שלי. זה אותו קול ששמעתי בחלום שלי והוא אומר לי שאני לא יכול לברוח ממה שאני- ועכשיו את חושבת שאני מטורפת" אמרתי בכעס והשתחררתי מידה.
"טוב…".

"רואה? אמרתי לך לא הייתי צריכה לספר לך, ועכשיו תעזבי אותי" אמרתי בכעס.
"טוב בסדר. אבל ריי לא תיתן לך לעזוב, את תיראי".
"עוד נראה" אמרתי ויצאתי מהחדר.
"לאן את הולכת ליליאן? את לא יכולה לעזוב כי זה רק מתחיל" אותו קול צרוד הדהד באוויר כשירדתי במדרגות. התעלמתי ממנו. עוד כמה שעות ואני אהיה אצל דודתי בוושינגטון והכל ייגמר.
"ליליאן אני יודעת שאת שומעת אותי" אמר.
"לא אני לא" אמרתי.
"עכשיו ענית לי ואת לא יכולה לעזוב, אני לא ירשה זאת" אמר הקול כשיצאתי מהבניין.