לחיות את הרגע – הקדמה + הרשמה (תירשמו! דחוף!)

זה היה חשוך. כול כך חשוך. אבל לא סוג החושך שהעיניים שלך מתרגלות אליו בתוך כמה דקות. זה היה חושך מקפיא. סוג החושך שגורם לך לרצות להתחבא בפינה, לחבק את הברכיים, לכסות את האוזניים, ולזמזם מנגינה מוכרת שתגרום לך להרגיש בסביבה מוכרת ונעימה.
למרבה הצער, ג'וליה לא יכלה לעשות את זה. היא רצתה לעשות את זה, אבל היא לא יכלה כי היא הייתה תקועה במקום.
היא לא יכלה לזוז. זה הרגיש כאילו זרועותיה ורגליה נקשרו לאדמה ומנעו ממנה לזוז. במבט למטה היא גילתה ששום דבר לא כבל את גופה. אבל היא בכול זאת לא יכלה לזוז. היא ניסתה להיאבק בדבר שהחזיק אותה במקומה אבל לא יכלה.
ואז היא הרגישה את השקט. ולפתע, זה הרגיש מאיים בדיוק כמו החושך. השקט המפחיד של חוסר הידע שלה. כי היא עצמה לא הבינה איפה היא או למה היא שם.
היא חיכתה דקה, ואז עוד דקה, ועוד אחת.
אחרי שכבר הרגישה שהיא מתייאשת מלחפש היגיון במקום חסר ההיגיון הזה היא ראתה נצנוץ בחשכה. משקל כבד של אבן ירד מליבה. סוף סוף החושך לא יהיה כול כך אינסופי.
אחרי שהדמות התקרבה אליה עוד קצת היא גילתה שמדובר ביותר מדמות אחת. שתיים עשר דמויות מכוסות גלימה כהה שכיסתה את ראשם וגופם, עשו את דרכם אליה. כשהם היו במרחק חמישה מטרים ממנה הם נעצרו ועמדו בחצי מעגל מולה.
גוש התעבה בגרונה והיא הרגישה חנוקה. "מ-מי אתם?" המילים התעוותו בגרונה.
הדמויות התעלמו ממנה ונשארו בשקט לעוד כמה שניות. "הגיע הזמן," לחשה אחת מהם בקול צרוד. ג'וליה בלעה רוק בעצבנות. "הזמן למה?" היא שאלה פעם נוספת.
היא לא קיבלה תשובה.
רק אחריי ששמעה כמה מלמולים חלשים מאחוריה, הבינה שהדמויות לא דיברו אליה. היא הפנתה את ראשה מאחור. מאחוריה היה נער כבול.
הוא כנראה לא יכל להיות בוגר יותר משבע עשרה. ההתרשמות הראשונה שלה ממנו היה שהוא נאה מאוד. השיער שלו היה כהה ופרוע. עורו חיוור ובהיר. אבל מה שהפתיע אותה היו עיניו. עיניים כחולות כמו האוקיינוס הטהור והצלול ביותר, אבל גם סוערות, מוכנות להתפרץ.
ידיו היו קשורות מאחורי גבו בשלשלאות כבדות, וקרקעו אותו לרצפה. פיו היה חסום בסרט דביק שחור.
הוא יישר מבט לכיוון הדמויות, עיניו התרחבו והוא נענע את ראשו בפראות. הדמות האמצעית נאנחה קלות. "תביאו את הנער." שתי דמויות נוספות צייתו לפקודתה והתקדמו לעברו. הם תפסו את ידיו ומשכו אותו קדימה. הוא ניסה להתנגד להם אבל הכבלים הקשו עליו.
"ת-תעזבו אותו!" צעקה בקול רועד. פעם נוספת לא קיבלה שום תגובה. מה קורה כאן?
שתי הדמויות משכו את הנער קדימה. כשהם היו קרובים אל ג'וליה הם פשוט עברו דרכה כאילו הייתה אוויר. מה הולך כאן?
שתי הדמויות עצרו כשהם הגיעו לחצי המעגל. הם השאירו את הנער שוכב ולא מסוגל לזוז במרחק מטר מהם. הוא פלט קול שנשמעה לג'וליה כמו יבבה. הדמות האמצעית שנראתה כמו המנהיגה התקדמה לכיוונו וכרעה ברך מעל גופו. הוא ניסה לדבר אבל לא הצליח. וכול מה שנשמע היו קולות לא מובנים. ג'וליה לראות את החיוך השטני שהדמות שלחה לו, זה העביר צמרמורות בגופה. הדמות התכופפה ולחשה לאוזנו בקול חלש, "אתה מעדיף שזאת תהיה אחותך?" עיניו התרחבו והוא שמט את ראשו לאחור בתבוסה.
הדמות חייכה בניצחון. היא הניחה יד על מצחו והתחילה לדבר בשפה עתיקה שג'וליה לא שמעה אף פעם. הנער התקפל מכאב וצרח שוב ושוב צרחות מעומעמות דרך פיו החסום. ג'וליה ניסתה לא להקשיב. הדמות המשיכה ללחוש את המילים הלא ידועות. אחרי כמה שניות אור כחול זרם מתוך גופו של הנער אל ידה של הדמות. הוא נע על הרצפה מכאב.
ג'וליה רצתה לצרוח עליהם שיפסיקו, אבל לא מצאה מספיק אומץ בתוכה. היא רצתה לזחול לפינה ולהתחיל לבכות.
צרחותיו המעומעמות של הנער שככו כשעיניו נעצמו. לרגע היא חששה שהוא מת, אבל איכשהו היא ידעה שהוא רק איבד את ההכרה. הדמות חייכה לבסוף והרימה את ידה ממצחו. גופו התרפה על הקרקע. הדמות תפסה אותו ומשכה אותו אליה. "זה הכול להיום," היא מלמלה לאוזנו. "נעשה את זה עוד פעם מחר."
ואז ששתיים עשר הדמויות נעלמו כלא היו. והדבר הבא שג'וליה ידעה היה שהיא הרגישה שני ידיים מרעידות אותה בטירוף. "ג'וליה! ג'וליה תתעוררי!" קול מוכר צעק עליה. היא פתחה את עיניה והתנשמה נשימות עמוקות. "את בסדר?" אמא שלה שאלה אותה ברכות. ג'וליה הנהנה.
"זה היה רק חלום רע. חלום מאוד מציאותי."