לונה טמפוס- ירח הזמן. פרק ראשון 3:

סיפור חיי. כי כך.

"לא! לא רוצה!" אני צועקת ומכה בחלון המכונית בידיי. "אני לא רוצה לעבור!" אני רוקעת ברגלי על רצפת המכונית. "אני לא מאמינה שעשיתן את זה!" אני צורחת על קרי ואמילי. הזוג המאמץ שגידל אותי. הן שולחות אותי לדודתי במינסוטה, באיזור הכפרי. דודתי האמיתית, לא המאמצת. אני לא מכירה אותה כל כך, שמה הוא סאלי. היא נשמעה נחמדה, אבל לא הטיפוס שלי.
יש לי שיער שחור חלק, שמכסה חצי מפניי, יש לי סנייק בייט, הרחבה באוזן ימין של 5 ס"מ ועגיל בגבה. יש לי שתי עיניים שונות, הטרוכרומיה. עין אחת בצבע כחול דהוי, והשנייה בצבע בורדו- חום סגלגל. יש בו נקודה לבנה ממש מעל האישון. לרוב אוזניות תקועות באוזניי ומוזיקה מפוצצת אותן, אך היום לא. היום אני נוסעת למקום שאני לא מכירה, למקום רחוק כ"כ…
קרי מנידה בראשה. "את תלכי לשם, ואל תתווכחי!" היא מכניסה את המזוודות לתא המטען ומסמנת לנהג להתחיל לנסוע לשדה התעופה. אני מגלגלת את עיניי כשהמכונית מתחילה לזוז. "שונאת את מינסוטה." אני ממלמלת. "אני רוצה לחזור לליברפול." אני ממלמלת שוב.

הנוף משתנה בתדירות, מבניינים, לצמחים ולאגמים שקטים, בתי קומה רעועים. כמה מהם בעלי שתי קומות וגג רעוע, אדום ובוהק לאור השמש הקופחת של הקיץ. "זה האיזור הכפרי של מינסוטה?" אני מביטה סביב עד כמה שהאוטו מאפשר לי. הנהג מהנהן ומביט במראה, עיניים גדולות וירוקות. "סליחה, מי אתה בדיוק?" אני שואלת. מעולם לא ראיתי אותו. "אני.. חבר של דודה שלך, חבר ילדות." הוא אומר, קולו נמוך וקודח באוזניי כמו מקדחה. הוא עוצר מול אחוזה רעועה ואפרורית. מבהילה מעט. מרתיעה בהחלט. על דלתה היה שעון, שעון שחסר בו מחוג. בהיתי בשעון עד שהאיש בעל העיניים הירוקות דפק בדלת. אישה בעלת עין כחולה ועין ירוקה עם נקודה לבנה מעל האישון כמו שלי פתחה את הדלת. נראה שמצויר משהו בנקודה, אך לא הבנתי מה. היא בעלת שיער בלונדיני אסוף לעגבנייה מעל ראשה, מהודק מאוד.
"אממ.. סאלי?" אני אומרת בשקט. "את לונה טמפוס*?" היא שואלת. אני מהנהנת. "הו, נהדר." הקול הנוקשה שלה נעלם והפך לקול רך ונוח. "חשבתי שאת מהילדים האלה שהם נורא נוקשים ורגילים לחוקים." היא אומרת ומפזרת את שיערה. שיער ארוך מאוד, עד מותנייה, בוהק ושמח. היא מחייכת חיוך חם ומכניסה אותי פנימה. "אני סאלי, דודתך מצד אמא שלך, היא הייתה אחותי,"

*לונה טמפוס (Luna Tempuse) מלטינית, משמעותה, ירח הזמן. (הערת הסופרת)
היא ממשיכה לחייך ונוטלת את ידי, מעלה אותי במדרגות לעבר דלת עץ מחורצת. "זה החדר שלך. המטבח למטה בצד ימין, השירותים לידך, והסלון למטה. אין טלוויזיה, אני מקווה שזה בסדר." היא אומרת במהירות. אני מהנהנת. "את דומה מאוד לאמא שלך." היא אומרת ברכות ופותחת את הדלת לחדרי החדש.

הקירות צבועים בלבן, בצד החדר נחה מיטת אפריון מימי הביניים בצבע אדום-שחור. הווילון השתלשל, ארוך, מסתיר חצי מהמיטה. "זה…זה.. וואו." אני מביטה סביב, החדר גדול מאוד, צבוע בלבן שמנת ועיטורי זהב מעטרים את הקירות התחתונים, קרוב לרצפה. שטיח שחור מכסה את הרצפה והחדר מואר בצורה חלשה ומאוד מחמיאה לחדר. "אני במאה אחרת?" אני ממלמלת. סאלי צוחקת. "לא, לא, את במאה ה-21, את יכולה להירגע. העיצוב שונה. זה פשוט בית מאוד מיוחד. הסתתרו בו אנשים חשובים, אבל החדר הזה מעולם לא שומש." היא אומרת. אני מביטה לתקרה, יש קורי עכביש על התקרה, שקופים, אבל ניתן לראות אותם.
אני נשכבת על המיטה ובוהה בתקרה. "אני אביא לך את התיקים עוד מעט," אומרת סאלי ויוצאת בחיוך.