לוחמי האריאל ~ פרק 1 : מפלת הלוחם

לוקאס שון ודרו כבר חודשים משגיחים על חומת האבן הגדולה של מקדש הדרקון. שום דבר לא קורה. אויביהם, לוחמי הפניקס המרושעים אינם מתקיפים, וכבר נמאס להם לעמוד דרוכים ללא סיבה על חומת האבן הגדולה.
"יו, כבר נהיה ממש משעמם לשמור על השער הזה." אמר לוקאס הצעיר מבין השלושה בין ה -14.
"אנחנו כאן כבר חודשים ושום דבר לא קרה!" אמר דרו, בן ה- 16 הבוגר מבין השלושה. "ביקשתי להצטרף לגדוד לוחמי האריאל לא לשמור על חומה מעצבנת" התלונן.
"דרו, לוקאס, זה לא יעזור לנו להתלונן אנחנו צריכים להיות דרוכים ותזכרו שברגע שאתם אומרים שאין מה לעשות מאה אחוז יופיע איזה אויב. אתם מכירים את הקטע הזה, זה קרה לרבים לפניכם שהיו בוגרים יותר וחכמים יותר. הם חשבו שהם יכולים להירגע ואז נפלו. ואנחנו לא רוצים שזה יקרה לנו" אמר שון בן ה – 15.
שון היה האמצעי בגילו אך הבוגר ביותר בתבונתו מבין השלושה. הוא צבר הרבה חוכמת חיים בחייו הקצרים, הוא עבר את הכל עם הקשת ואשפת החיצים הזהובה שלו. שאיתו תמיד לקח תלויה על כתפו.
"אבל אנחנו באמת רוצים לעשות משהו!" המשיך דרו להתלונן.
דרו, בניגוד לשון, היה צעיר במחשבתו למרות שגילו בוגר משני ידידיו. הוא ידע להשתמש באגרופים, וחוץ מזה לא ידע הרבה, האנשים היה קוראים לו בור ועם הארץ והוא לא היה מבין את פירוש הביטוי. הוא היה בטוח שזו מחמאה ואמר תודה כל פעם ששמע מישהו יורק את המילים האלו לעברו.
בינתיים כששון ניסה להסביר לדרו שזה טיפשי להתעסק בזה, לוקאס הבחין במשהו על שביל האבן היפה. נשמעו גניחות של כאב וקולות גרירה.
כשלוקאס הצליח לקלוט מה קרה רץ לקרוא לחבריו. "יש שם מישהו פצוע!" קרא.
"חייבים ללכת לעזור לו!" קבע דרו.
שון הנהן והשלושה קפצו מחומת האבן הגבוהה. שון ולוקאס נחתו על הרגליים אך דרו לעומתם נחת על הישבן בחבטה. שון ולוקאס צחקו בקול, ודרו שמרוב שריריו לא הרגיש את הנפילה, משך בכתפיו וקם על רגליו.
לא היה להם מושג איך הם הולכים לעלות בחזרה על החומה אחר כך.
הם רצו אל עבר האיש המדמם הזוחל לכיוון חומת האבן הגדולה.
דרו הושיט את ידו אל האיש ועזר לו להתרומם על רגליו, האיש קרטע וצלע ובקושי הצליח להחזיק את עצמו על הרגליים גם עם עזרתו של דרו. גם לוקאס שעט לעזור לאיש במהירות האיש נעזר בדרו ובלוקאס כדי להתייצב אך הבדלי הגודל והגובה ביניהם רק ערערו את יציבותו. דרו שהיה גבוה מאוד והרבה יותר שרירי. – לא שלוקאס לא היה שרירי הוא היה שרירי מאוד וגבוה אך דרו הרבה יותר –
האיש ניסה להזהיר אותם מפני לוחמי הפניקס המתקרבים אך לא הצליח לדבר אלא כמה דקות לפני שהסתערו בהתקפה על מקדש הדרקון.
"הפניקס… הם התקיפו את הכפרים ועכשיו הם… הם… הם באים לכאן."
שון נשם עמוק. הוא הכין את עצמו לזה כבר הרבה מאוד שנים, אבל כשהרגע הגיע היה לו קשה לעמוד בלחץ. דרו התלהב אגרופיו קמצו והוא שיחרר את האיש המקרטע מוכן לקרב.
לעומתם את לוקאס עניין רק גורלו של האיש שנמצא עכשיו בידיו, אין לו אף אחד אחד הוא חייב לשרוד.
אחרי דקה הגיע בריצה אישה. מתנשפת ומתנשמת. "טוויל." קראה כשראתה את האיש המקרטע הנתמך בלוקאס. שערה הברונטי של האישה שהיה אסוף בפקעת שהייתה אמורה להיות הדוקה נפרעה, ועיני השקד שלה הראו פחד מפני הפניקס ובעיקר פחד מפני מה שיקרה הלאה.
"רינה!" קרא בקושי טוויל וניסה לרוץ לחבק את אשתו אך לא הצליח לזוז מטר מבלי ליפול על האדמה.
"קחי אותו למקדש." פקד לוקאס על רינה. "שם יתנו טיפול לו רפואי הולם."
רינה הנהנה לקחה את טוויל מידיו של לוקאס והובילה אותו בקושי אל עבר צדו השני של החומה
אחרי פחות מ -5 דקות צבא הפניקס הגיע. לוקאס דרו ושן נלחמו בגבורה אך לא הצליחו לעמוד מול צבא שלם. הם נסו לכיוון מקדש הדרקון שאותו הפניקס רוצים לקחת לידיהם.
הם רצו מותשים חבולים עייפים בלי טיפת אנרגיה בגוף אך המשיכו לרוץ.
למען מקדש הדרקון, חשבו לעצמם, זה עמד בראש מעיינותיהם. למרות שבליבו של לוקאס עוד קמלה דאגה לאותו טוויל שלפני שעה עבר את השער ואת החומות. שערותיו הבלונדיניות של לוקאס עפו אל פרצופו ובזמן שרץ ועיניו הכחולות בערו.
כשהם הגיעו למקדש שלושה אנשים היו בחוץ. ילד בלונדיני עם עיניים כחולות בן 19. גבוה שרירי לוחם אמיתי, זהו ליאו מפקד לוחמי האריאל. גדוד הלוחמים הכי מובחר של מאסטר יאגה.
שהתאמן עם נערה בלונדינית נמוכה ומתולתלת עם גוונים ורודים בשיער שעל כל אחד מלבדה היו נראים מזעזע. ג'ני בת ה- 17 חברתו הטובה של ליאו. ואחת מהלוחמות הטובות של לוחמי האריאל.
השלישי היה חייל פשוט שעמד שם במדים הכחולים של צבא הדרקון.
"לוקאס!" קרא ליאו ורץ אל אחיו הקטן שצלע לעברם.
לוקאס דרו ושון נעצרו קרוב למקום האימונים. התכופפו לאדמה מתנשפים. "לוחמי הפניקס השתלטו על השער לא הצלחנו לעצור אותם." התנשף דרו.
עיניה של ג'ני נפערו בתדהמה "מה? איך זה קרה?"
"אין זמן עכשיו לספר." אמר שון במתח. "הם עוד שנייה מגיעים, תודיעו למאסטר יאגה. צריך לאבטח את המקדש."
אחרי עוד כמה רגעים של התנשפויות דרו ושון קרסו למרגלות המקדש, ולוחמי הפניקס הגיעו אליו. לוקאס נעמד יציב על רגליו שלף את חרבו מוכן לקרב כמוהו גם ליאו. החייל שלף את החנית שלו דרוך.
גם ג'ני שלפה חנית, אך כמו כל הכלים של לוחמי האריאל והחרב של לוקאס שליאו פילח בשבילו, כך גם החנית של ג'ני. אצורים בה כישופים שרק הלוחם המקבל את נאמנותו של כלי הלחימה יכול להשתמש בהם.
לוקאס הניף את חרבו יורה פרצי אש אל עבר צבא הפניקס.
המפקד עבה הכרס ונמוך הקומה לא התרגש הוא הזעיף את מבטו והסתכל על לוקאס כמו ג'וק שצריך למעוך, בבת אחת הוא הפך לכדור אש פגע בלוקאס שעף מחוסר הכרה לאחור על רצפת האבן למרגלות המקדש ליד חבריו, קפץ קצת אחורה וחזר לדמות עבת הכרס של גנרל הפניקס.
ליאו השתנק ומבטו הדרוך הועבר בשנייה לשלושה השוכבים על הארץ.
"ג'ני גודריק קחו אותם מכאן." אמר לג'ני ולחייל הלבוש בכחול ששמו הוא גודריק.
"אנחנו לא יכולים להשאיר אותך כאן לבד!" מחתה ג'ני.
"עכשיו!" פקד ליאו.
"המפקד…" התחנן גודריק.
"זו פקודה!" הקשיח את פניו, וחזר להביט בגנרל עבה הכרס ובצבא המתים שלו המשוריין בשריון ארגמני.
ג'ני וגודריק לקחו את לוקאס שון ודרו, הרחק ממקום הקרב אל מקום מבטחים, שם יקבלו טיפול ראוי.
ליאו נלחם, טוב בקושי נלחם. יותר הביס והשמיד את צבא המתים, והגנרל נפל על ברכיו. כמעת מחוסר הכרה.
אך לפתע הרגיש ליאו כוח חיים עצום מגיע לעברו, ראה בן אדם גבוה בעל שיער ערמוני ועיניים לבנות.
האיש נעץ בו את מבטו וליאו נפל על משותק וקפוא.