להתעורר מהמוות – חן VIII

חן היה צריך לקבל את הבשורה המבאסת. הוא יצטרך לחיות בשאול עד סוף ימי חייו ובשאול לפי מה שחשב זה נצח.
"חכי רגע!" צעק חן אל אמורה. היא הסתובבה אליו והתקרבה.
"יש דרך אחרת לצאת מפה בלי להרוג את הוריי?"
"חוששני שלא, אני מצטערת." אמר והתפוגגה לענן אבק שחור שנעלם במהירות. חן הסתכל למעלה כאילו מחפש את אלוהים, אבל האמת היא שחיפש את העולם. אם הנשמות נופלות מלמעלה אל אל השאול שמתחת לעולם אולי יוכל לראות את העולם, אך כל מה שראה היו שמיים אדומים ועננים שחורים ואפורים. חן ראה גם אנשים עם גוון עור בצבע אפרפר עם חבלות וחבורות על כולם גופם. הם היו לבושים בבגדים דקים וקטנים בצבע חום. היו שם ילדים והיו מבוגרים. חן עקב אחר החבורה שהלכו על הצוק מימינו, וכולם התקדמו צפונה. הוא הסתכל במורד הצוק וראה שכולם באים מענן אפור וגדול.
'אולי זו היציאה!' חשב לעצמו חן והחליט ללכת לעברו של הענן, אמנם הדרך היתה ארוכה, היה שווה לקחת את הסיכון.

שעות של הליכה ולחן כאבו הרגליים. הוא היה צמא ועייף והענן לא נראה קרוב יותר. הוא נכנס לעבר יער עם עצי אורן גדולים עם צמרת שחורה וגזעים שחורים ואדמת עפר. הוא התהלך באיטיות ובכובד ושום דבר לא הציק לו בדרך, זה היה די מוזר.
'למה דיברתי?' שאל את עצמו לחן למראו של ענק חד עין, עם קרני איל וגוון עור ירקרק. לידו השמאלית אלה בגובה שני מטר מעץ ולידו הימנית אבן שחורה וגדולה.
הענק רקע ברגליו ואמר, "הכניסה אסורה." הוא התכופף אל חן ואפו הגדול והמגושם כמעט נגע באפו של חן. הוא חזר על דבריו וצחנה עלתה מפיו צהוב השיניים.
"הכניסה למה?" שאל חן והתחיל להתקדם לאחור.
"הכניסה אסורה!" רעם הטרול וזרק את האבן השחורה לאוויר. הוא הכה בה עם אלתו כאילו שיחק בייסבול והאבן טסה לעברו של חן. חן השתטח על הרצפה והאבן פיספסה אותו רק בכמה סנימטרים.
חן התנשף והתחיל לרוץ. הוא עבר לענק בין הרגליים ואסף את כל כוחותיו האחרונים.
"היי! הכניסה אסורה!" צעק אליו הענק. הוא הסתובב והתחיל לרוץ. הענן האפור נראה קרוב יותר ויותר.
'עוד כמה סנטימטרים…'
חן קפץ אל תוך הענן האפור ועלטה שחורה כיסתה את עיניו.
אין סימן לענק, אין סימן לחיים.
'איפה אני?' שאל את עצמו. לפידים נדלקו משני צדדיו של חן כילו מישהו קרא את מחשובתיו. האוויר היה לח והוא ישב במסדרון אבן עם טחב ירוק על הקירות. חן קם והחל להתקדם במסדרון שנהיה נמוך יותר ויותר. הרצפה היתה חלקלקה מנוזל אדום וסמיך. דם.
בסוף המסדרון נראה אור אדום וחן כבר זחל. הוא נדחק בפתח הקטן ויצא לעשן שחור סמיך. חן שם את מרפקו על יו והשתעל הוא התקדם קצת והעשן נעלם, אך האוויר לא היה צח. עשן כן היה אבל הוא התאדה במהירות ולהבות גדולות, ענקיות, היו בכל מקום.
לא היו שמיים, היתה תקרה אדומה עם נטיפים הנוטפים חומר שחור שברגע שנוגע במשהו להבות מתפרצות. חן הסתכל למעלה והתלהב ממראה הנטיפים הגדולים שהיו בתקרה הגבוה. טיפה שחורה נזלה מנטיף שהיה מעל חן ונחתה על אפו. לא עברו כמה שניות ופניו של חן בערו בלהבות אדומות שצרבו את פניו והתפשטו במהירות בכל גופו. צחוק חזק נשמע ואחריו פסיעות.
קליק.
קול פצפוץ נשמע והלבות כבו. כל גופו של חן היה שלפוחיות אדומות ושורפות וכוויות. הוא הסתכל למקום שממנו הגיע הקול.
בחור עטוף גלימה שחורה עם אף נשרי ושיניים מחודדות רוכב על סוס מכונף שחור הופיע שם.
עצמות היו בכל מקום וכך גם נהרות לבה רותחים וסמיכים. הקירות בחדר היו אדומים ומחוספסים.
"איפה אני?" צרח חן.
פרצוף עצוב נראה על הבחור הרכוב על הסוס המכונף, פאגסוס.
"אתה לא מכיר את מקום שלטוני? אני הוא אביגור, דוכס הגיהנום בשבילך, ואתה נמצא עכשיו בממלכתי, הגיהנום."
חן עצר עצמו מלפרוץ בבכי, איך הוא הגיע למצב ההזוי הזה?
"ואתה," המשיך אביגור, דוכס השאול," תסבול בייסורים פה, לנצח!" הוא צחק צחוק מרושע וחזק.
הוא ירד מהפגאסוס שלו והוציא חרב שחורה כפחם. היא היתה ארוכה וחדה.
"בוא נשחק משחק, אני אגיד לך מה לעשות ואם לא תעשה זאת החרב תתקע בך."
חן הסתכל אחורה ובחן את האפשרות לחזור לשאול, אך המחשבה היתה קצרה. חן רץ אל עבר פתח המערה ונכנס בו. טוב, לפחות חציו נכנס בפתח. פלג גופו התחתון נתקע מאחור ואבנים חמות נפלו על רגליו ואחריהם לבה רותחת. חן צרח כל כך חזק עד שחשב שהעיר את המתים.
טוב המשפט הזה היה תקף עד שראה שלא העיר את עצמו מצרחותיו.
צחוקו של דטכס השאול נשמע מאחוריו, "להושיט לך יד, בחורצ'יק?"
חן היה עד כדי כך נואש שצרח, "כן!"
"תן לי לחשוב על זה, אממ… לא!" צחק.
"בבקשה, אני אעשה כל מה שתרצה!" צעק חן.
"כל מה שאני ארצה? אפילו להיות משועבד לי ולבגוד בעולמך?"
"חן לא הבין מה הוא רוצה אבל הוא כן הבין שאם לא יסכים הוא יישאר תקוע כך לנצח. אם אוויר הולך ואוזל, עם לבה רותחת על רגליו, עם מקום קטן וצר…
"כן!" צעק ומיד לאחר מכן צרח צרחה מקפיאת דם.
"לקח לך הרבה זמן לחשוב, אתה יודע? אני לא חושב שהצעה עוד בתוקף."
חן בכה, "בבקשה אני אעשה כל מה שתבקש!"
"נו טוב…" אמר אביגור ונקש באצבעותיו. האבנים והלבה הפסיקו לזרום אך הכאב לא פסק. עכשיו היו על גופו של חן הרבה יותר שלפוחיות והרבה יותר כואבות. פתח המערה הקטנה התרחב וחן יצא משמה במהירות והתיישב על אדמת העפר.
"מצוין, מה שמך?" שאל את חן. חן הביט עמוק בעיניו. במקום איפה שאמור להיות לבן היה שחור ואיפה שאמור להיות האישוןוצבע העיניים היה לבן.
"חן. מה עבודתי הראשונה?" שאל וניגב את עיניו.
"חן, בוא נתחיל מזה שתעזור לי להחזיר את חבריך למקום בו הם צריכים להיות."