להתעורר מהמוות – חן VII

-כמה שעות לפני-
האוטובוס נעצר בפתאומיות.
"מה קרה?" שאלה נועה כהן, 'מלכת הכיתה'.
"לאוטובוס אזל הדלק, אין מה לדאוג תוך כמה שעות נצא שוב לדרך." אמרה המורה דורית.
"כמה שעות?" שאל חן בבפתאומיות.
"תחנת הדלק הקרובה ביותר היא במרחקק נסיעה של שעה וחצי. תוכלו בינתיים להסתוב בשדה שלידנו עצרנו, רק תשתדלו לא לאבד ולא להתרחק."
דלתות האוטובוס נפתחו וכל תלמידי י'3 יצאו מהם והלכו לקחת את תיקהם מהתא התחתון של האוטובוס. חן ירד וחיכה לחבריו וביחד הלכו לטייל קצת. הוא הסתכל על מאיה.
'היא יפהפייה.' חשב.
"מי מתכוון להודיע לג'ט?" שאלה יובל. ג'ט זה היה הכינוי לברידג'ט כדי שאף אחד לא יחשוב למה ה מדברים על ברידג'ט.
"אין פה קליטה, לא נוכל להודיע." אמר ניקולאס. הם התקדמו במעלה הגבעה לעבר העמק הקטן כדי לאכול את ארוחת הבוקר, השעה 8:30. אם לא יגיעו בעוד חצי שעה ברידג'ט תתחיל לדאוג.
חן התיישב ליד מאיה על ענף עבה ונמוך והוציא את כריך הגבינה והמלפפון שלו והתחיל לאכול.
"אז יובל, איך בעצם הכד הזה יוביל אותנו למי שהעיר אותנו ולמי שרצח אותנו? את בכלל בטוחה שזה הכד הזה?" שאל חן בפה מלא.
"אני לא יודעת, אבל תסמוך עליי, הכד הזה יוביל אותנו אליהם." ענתה לו יובל וקלעה לצמה את שיערה הזהוב.
"אז, מאיה, איך הכוח הזה בכלל עובד?" שאל אותה גיא.
"אממ, במבט אחד אני יכולה לדעת הכל על הבן אדם.אני צריכה רק להסתכל על…" מאיה התחילה לדבר לאט והבעת בלבול עלתה על פניה. היא נעצה מבט במפרקתו של חן והיא נראתה כאילו האוויר יצא מריאותיה בבת אחת.
"מאיה הכל בסדר?" שאלה אותה יובל.
"חן אסור לך להיות פה, תחזור לאוטובוס!" אמרה במהירות מאיה.
"למה?" שאל חן.
"מפרקתך תישבר, אתה תמות."
"באמת? תני לי לראות." אמרה מאיה ונגעה במפרקתו של חן. ידיה היו קפואות, עיניה התהפכו והפכו ללבנות לגמרי.
"חן, הוא יתפוס אותך וישבור לך את המפרקת. אני לא חושבת שתקום. אתה בין, ראיתי אותך באותו חדר שאני הייתי וכולנו עמדנו מעליך. זה היה שבוע לאחר המוות שלך, אתה לא קמת."
חן הלבין כולו. הוא התחיל לדאוג.
'למה דווקא אני לא אתעורר מהמוות?' שאל את עצמו בחשש.
הוא קם, לקח את תיקו ורץ לאוטובוס.
'אם למות, אז לא למות כי רצחו אותי!' אמר לעצמו חן ועלה לאוטובוס. הוא השאיר שם את תיקו ונשכב על הכביש.
"חן! חתיכת דפוק, מה אתה עושה?" חן שמע את מאיה קוראת לו וראה אותה רצה אליו. לרגע כל העולם קפא, וואן צהוב התקרב אל חן. הוא נעצר מעל חן והדלת נפתחה. ממנה יצא דמות אפופה חושך והיא משכה את ידו של חן. היא חנקה אותו, והשליכה אותו על הואן בחוזקה.
קראק!
צליל שבירה נשמע, וחן היה יכול להריגש איך כל האוויר יוצא מריאותיו ואיך החיים חולפים על פניו.

חן התעורר על אדמת עפר שחורה ולידו ניצב נהר של אש. הוא הרגיש חלש והוא דימם מכמה מקומות. חתכים קטנים היו על זרעותיו ועל רגליו ומולו עמדה אישה לבושה בשמלה שחורה עם שיער אדמוני ועיניים סגולות.
"מי את? איפה אני?" שאל אותה. האישה התקדמה אל עבר נהר האש והכניסה את כפות ידיה אל תוכו. היא התקרבה אליו ובידה אש בערה. היא פתחה את פיו והכניסה את האש לתוכו.
"תבלע." היא אמרה.
חן בלע ובטנו שרפה. אבל הוא הרגיש הרבה יותר חזק. הוא נזכר שקרא על הנהר הזה פעם. הוא לא הצליח לזכור את השם אבל הוא הצליח לזכור שהנהר הזה נמצא בשאול. הוא התיישב, ואז נעמד. עדייו כל גופו כאב.
"מי את?" שאל אותה שוב.
"אני אמורה, אני אשתו של בעל השאול, זאת אומרת אני אחת מהשליטות פה."
חן הנהן למרות שלא כל כך הבין.
"אז אני בשאול? זה אומר שמתתי. למה אני לא בחיים כמו כל חבריי?" שאל אותה.
"אני הערתי את חבריך כי רצחו אותם. הם צעירים, הם צריכים לראות את החיים. אבל אתה מתת מרצונך. נשכבת על הכביש וחיכית שידרסו אותך, אינני יכולה להעיר אותך."
"למה?" שאל חן. הו לא הבין למה היא לא יכולה להעיר אותו.
"תבין חן, יש חוקים נוקשים מאוד, אני לא הייתי אמורה להעיר את חבריך אפילו. אבל אם אעיר אותך אצטרך להרוג את אביך או אמך, כי אתה בשר מבשרם, ורק נשמתם תעיר אותך."
"אני לא רוצה שהוריי ימותו."
"טוב אם כך, ברוך הבא לשאול!"