להציל את היטלר
על סף בית הקפה הברלינאי, היססתי רגע, נותן מבט בשני האנשים בעלי החולצות השחורות, עם צלב הקרס על דש בגדיהם.
אחר כך נכנסתי ופסעתי ישר לשולחן, שם, מאחורי ערמות ספרים, ישב האיש הקטן והמפורסם, היטלר, שחתם על ספרו החדש: מיין קאמפף.
לא הרגשתי בולט בסביבה הברלינאית, שכן כבר מראש התלבשתי לפי מחקר שעשיתי על התקופה. לא היה עליי לעבור אלא כמה מאות מטרים, ממקום הנחיתה של חללית הזמן, שהביאה אותי לברלין, היישר מישראל. הדיוק והתזמון, היו, כרגיל, ברמה גבוהה במדינת ישראל, שהפכה מעצמה מדעית בולטת בעולם.
שמחתי לשמוע שהניב של השפה הגרמנית, שהאנשים במקום דיברו, תאם את הניב הגרמני, עליו התאמתי רבות. על כן, כשנעמדתי ליד האיש הנמוך, בעל סבר הפנים החמור, שישב לחתום על ספריו, דברתי אליו בלי פחד: "הייתי רוצה שתרשום על הספר הקדשה לסבא שלי, הר שמידט קלינגר"…
היטלר לא טרח להרים את מבטו אלי ורשם באופן אוטומטי את דברי. כבר עמדתי להתרחק מהשולחן, כשהבחנתי בברוך, שנכנס זה עתה לחנות הספרים. אי אפשר היה לטעות בטיפוס הזה, שהתפרסם מאוד בישראל, כשטען שהוא הולך לעשות דין עם גדול שונאי ישראל: היטלר. ידעתי שהוא מתכוון להגיע לברלין ולפגוע, ככל יכולתו בהיטלר. שני מחסומים היו בדרך למימוש חזונו: 1. שאי אפשר היה, לנוסע בזמן, לרצוח אף אדם, בשום זמן שהוא. 2. גם אם תצליח לפגוע באיש מסוים, הפגיעה יכולה להיות לכל היותר מינורית.
אבל, כמובן ידעתי, שברוך מתכוון לא פחות מאשר לנסות לרצוח את היטלר. היו שטענו בארץ, שהוא אפילו הצליח לפצח את הקוד של המחסום הזה. חייכתי לעצמי, הבנתי פתאום שבעצם אני עצמי, נמצאתי פה כדי למנוע זאת ממנו. חוכמת הזמן, הביאה לכך, שאני אהיה פה כדי לחסום את דרכו של ברוך. זה הזכיר לי סיפור מיתולוגי ששמעתי פעם: על האיש ששמע שמלאך המוות מחפש אותו ועל כן נסע הרחק הרחק מביתו, רק כדי לגלות שמלאך המוות מחכה לו שם…
לא מפני שאהבתי את היטלר, יתר על המידה, אבל ידעתי שבין כה אי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אם לא אני מישהו או משהו אחר יקרה. אבל כרגע, הייתי מאוד מעוניין שלא יקרה שום דבר חריג ושאוכל לחזור לארץ עם הספר הנכסף.
זמן רב תכננתי לעשות את זה. להשיג את הספר של היטלר, עם הקדשה לסבא רבא שלי, שנרצח במחנות ההשמדה. תארו לעצמכם איזו סנסציה זאת תהיה בארץ. כמה אהיה מפורסם. שנים חלמתי על זה ותכננתי את זה.
לא יכולתי לתת לברוך להרוג את היטלר. שוב פעם חייכתי לעצמי. הבנתי עד כמה צודקים אנשי הרוח, שטוענים שאין רעים ואין טובים, שכל החיים הם אשליה. מה שהמדע מכנה העולם ההולוגרפי, שבו כל העולם הוא אנרגיה דחוסה, של אותו דבר בצורות שונות. חומר וזמן הולכים יד ביד והחומר עצמו הוא אנרגיה. אז מסע בזמן הוא למעשה שימוש באנרגיה הזאת. וכיצד ייתכן אחרת להסביר את אפשרות הנסיעה בזמן? הזמן שקיים רק מאז נוצר העולם הדמיוני, הפיזי שלנו, מתוך העולם האמתי, של הרוח והאנרגיה. אכן כל הדברים קורים בבת אחת והזמן הוא תמיד עכשיו! וכל מה שהדמיון האנושי מדמיין, הוא בהכרח משהו אפשרי.
אבל מהר מאוד חזרתי לקרקע המציאות. הייתי חייב לפעול. חזרתי ועמדתי בתור שהשתרך מול היטלר, שחתם על ספריו. ידעתי שברוך מתכוון גם הוא להגיע להיטלר, באמצעות התור הזה. ואכן זיהיתי אותו לפני בתור. למזלי לא הבחין בי. בניגוד אליו, הנסיעה שלי הנוכחית בזמן, לא הייתה ידועה בציבור. הקפדתי על כך, שכן רציתי להמם את כולם עם ספר ההקדשה הזה.
ידעתי שלא כדאי שברוך יילכד על חם. שהרי הוא עתיד לבלות תקופת מה מחייו, בצורה לא הכי נעימה… כמובן שכשהפיקוח עליו יופחת, הוא יוכל להשתמש בטכנולוגיה שכולנו השתמשנו, כדי לחזור בזמן לנקודת המוצא שממנה הגענו.
כשכבר היה רק אדם אחד לפניו, בתור להיטלר, יצאתי מהתור ונעמדתי בצד. ברגע שברוך ניצב מול היטלר, ופתח קלות את מעילו, כדי לשלוף את הנשק, אחזתי בידו והפעלתי את מכונת הזמן. שנינו התנדפנו כהרף עין מהמקום.
כהרף עין מצאתי את עצמי שוב בזמן ממנו יצאתי למסע. ניגשתי לברוך, שעמד די קרוב למקום שאליו נחתתי. להפתעתי הרבה הוא התייחס אלי, כאילו שלא ראה אותי מימיו.
"נו, בסוף לא הצלחת בהרוג את היטלר?!" אמרתי בנימה מבודחת.
"כמובן שלא", ענה לי. "אבל מי אדוני?!"
"אני הוא זה, שמנע ממך לשלוף את האקדח מול היטלר ולחזור לזמן הזה".
"מה?!" ברוך הביטי בי בהפתעה ונראה רגע אחד מהורהר.
"אתה היית שם, כשניסיתי לירות בו?!" תמה.
"כמובן".
"אה, ברור", אמר, "אתה היית האדם השלישי, מי שסגר את המעגל".
"על מה אתה מדבר!" תהיתי.
"הרי ידוע שכל נוסע בזמן מופרד במספר רגעים מנוסע אחר, גם אם הם מתעתדים להגיע לאותו מקום באותו זמן בדיוק. זה שנדמה לך שהיינו שם באותו רגע בדיוק, הוא אשליה. אשליה מחויבת המציאות של המסע בזמן. כנראה באמת ראית אותי בזמן שניסיתי לחסל את היטלר, אבל לא הצלחת ליצור אתי שום קשר, כי אין אפשרות לשני אנשים הנוסעים בזמן, להיפגש. האדם שלכאורה, לפי הרגשתך, פגש אותי, זהו האדם השלישי. שכפול בזמן של אותו אדם."
"ומה עם היטלר!" שאלתי, "מה מנע ממך לחסל אותו!?"
"עוד פעם, זה בלתי אפשרי, בגלל המרחק, מזערי ככל שיהיה, בזמנים של מי שנוסע בזמן, למי שנמצא שם מלכתחילה. חקרתי היטב את הנושא".
"אז מדוע נסעת לשם, אם מלכתחילה ידעת שלא תצליח במשימתך?!"
"כי רציתי לירוק לו בפנים, חשבתי שזה לפחות יעבוד".
הבטתי בו בתמיהה, אבל אז נזכרתי במשהו, שלפתי את הספר עליו חתם היטלר, עקבות של רוק עדיין ניכרו על העטיפה האחורית שלו…
למען האמת, הייתי מאוד מרוצה. לא נראה לי שיכולתי להשלים עם העובדה, אילו אני הייתי זה שהציל את היטלר. ובכלל, נראה לי, שיגיע הזמן, כשימציאו גם שיטה לחסל את היטלר של פעם, גם אם זה יהיה באופן אשלייתי דמיוני, כמו כל היקום שלנו…
תגובות (1)
אהלן :) סיפור מעניין…
הרגשתי שבחלק גדול מדי מהסיפור יש התמקדות בשני נושאים מרכזיים שלא תרמו לעלילה וקצת קטעו את הרצף הטבעי של הקריאה.
1- יש יותר מדי פרטים של אקספוזיציה או "מידע לקורא" שמפוזרים בסיפור. הקורא יצליח להבין לבד, לא צריך לשים לו כפית בפה. זה גרם לזה שהסיפור התחיל באמת, רק לקראת הסיום שלו.
2- כיוון שהעלילה מאוד דחוסה, נוצר קצת אי-אמון בעולם שאתה מנסה לבנות. הסיפור מתחיל ונגמר בבת אחת, בלי התחלה, אמצע או סוף מוגדרים. קצת קשה להתחבר ככה. אולי דווקא היה מעניין לשכתב את הסיפור, ולהתחיל אותו מהסוף: ואז לחזור להתחלה, ולגרום לקורא להסתקרן – איך זה קרה?
תמשיך לכתוב!