להיות מה שאני זה לא דבר קל (סיפור חדש בסגנון של בית הלילה )-הקדמה

5/5/2013
המנהלת הצעירה והיפה:
עברה בדיוק שנה מהנשיכה,והאמת שזה עדיין טרי בזיכרוני,אני לא יודעת בדיוק למה ציפיתי,אולי חשבתי שאתעורר בבוקר ואשכח שזה קרה או אחשוב שהיה זה רק חלום.
ואולי באמת לא היה הדבר.
כי אחרי הכל אני חיה כרגיל,איני שותה דם או ישנה בארון קבורה,והשמש אינה שורפת את בשרי.גם אין לי כוחות על.
אני עדיין דניאלה בנט,החנונית שיושבת בשולחן האחרון בכיתה,זאת שאיש לא שם לב שקיימת בכלל.
הציונים שלי עדיין עומדים על ממוצע של שמונים וחמש ואני עדיין חולמת להיות וטרינרית.
כמובן שאמי לא יודעת שננשכתי,לא יכולתי לספר לה.
כשחזרתי באותו הלילה לביתי כשחולצתי מוחתמת בדם נאלצתי לשקר לה,סיפרתי שכמה בריונים תקפו אותי וגנבו את ארנקי,לא אמרתי לה שהיה זה בנו של השכן שניסה לנשק אותי אך כשסירבתי לו הוא חשף שיניים חדות ונשך את צווארי.

אני נכנסת לבית אחרי יום לימודים ארוך ומעייף.
"דני" אמא קוראת לי "את יכולה לבוא רגע למטבח".
אני זורקת את תיק הגב שלי על הריצה והולכת לראות מה היא רוצה. כשאני נכנסת לסלון אני רואה אתה יושבת על הכורסה שלה,אבל היא לא לבד,מולה יושבת אישה צעיר בעלת שיער חום כמו שוקולד ובידיה ספל מהביל.יש לציין שהיא ממש אבל ממש יפה.
"שלום" אני אומרת ומביטה באישה הזרה.
"שלום דניאלה,כבר הרבה זמן שאני מצפה לפגוש אותך" היא אומרת בחביבות "שמי ליילה".
"שבי אתנו,דני" אומרת אמא ואני מתיישבת בכורסה הנוספת.
"ליילה הגיעה לכאן במיוחד בשבילך" אומרת אמא ומוזגת לי כוס תה חם.
"כן?" אני שואלת,לא מבינה מה קורה כאן.
"כן" היא אומרת בחביבות."ליילה הא מנהלת של פנימייה לילדים מחוננים".
"ו…" אני עדיין לא מבינה איך זה קשור אליי,אני יודעת שאני תלמידה טובה אבל מכאן ועד מחוננת הדרך עוד ארוכה.
"תביני,דניאלה,בבית ספרנו יש הרבה מאוד סוגי תלמידים,לחלקם ציונים גבוהים ולחלקם אינטליגנציה גבוהה אך לכולם דבר אחד משוטף,לכולם יש יכולות" אומרת ליילה "ולך יש את היכולות שעליהם אני מדברת ,ולכן הייתי רוצה שתשקלי את ההצטרפות שלך לפנימייה" היא מסבירה. כאילו יודעת על מה אני חושבת.
"אבל,שנת הלימודים עומדת להיגמר" אי אומרת.
"אני יודעת" היא עונה "את חושבת שנוכל ללכת לדבר בחדרך?" היא שואלת,יש לי הרגשה שאני יודעת על מה היא רוצה לדבר.
אני מובילה אותה אל חדרי שבקצה גרם המדרגות.היא פותחת את הדלת ומתיישבת על מיטתי ומסמנת לי להצטרף אליה.
"הפנימייה שלנו היא פנימייה מיוחדת,אני בטוחה שהבנת את זה לבד,בפנימייה שלנו לומדים נערים ונערות כמוך,נערים ונערות שננשכו" למה אני לא מופתעת.
"ו.." אני אומרת בחוסר סבלנות.
"ואת חייבת לעבור לגור עם בני מינך,אתנו,אנחנו נלמד אותך איך לשלוט ביכולות החדשות שלך,את תהיה מאושרת איתנו"
היא לא מכירה אותי בכלל,אין לה מושג מה עושה אותי מאושרת,ואם הייתה מכירה אותי הייתה יודעת שמישהי כמוני לא יכולה להיות מאושרת.
"את כן יכולה להיות מאושרת,ואני יכולה להוכיח לך את זה" היא משיבה לי,היא קוראת את מחשבותיי,אני יודעת את זה עכשיו.
"אין לי שום יכולות,ואני לא ערפדית" אני כמעט צועקת עליה.
"את צודקת" היא עונה בסבלנות."עדיין אין לך יכולות,אבל בקרוב מאוד יהיו לך בין אם תרצי ובין אם לא,ואת צודקת גם בקשר לערפדית.את לא ערפדית,את בת לילה,בני התמותה נוהגים לקרוא לבני מיננו ערפדים,אך אנחנו בני אדם רגילים שאלת הלילה ניקס בחרה בהם ולכן אנחנו נקראים בני הלילה "
בסדר,מה שתגידי,אבל שתדעי שאני לא באה אתך לשום פנימייה לערפדים או לבני לילה אפילו לא לפנימיה לחדי קרן!
"את באה איתי ואני לא מתכוונת להתווכח אתך,אמך כבר אישרה את הרשמתך לפנימייה,אמרתי לה שזכית במלגה והיא התלהבה מהרעיון שבתה מחוננת,אז אין מצב שאת לא באה"
יופי,זה מה שחסר לי עכשיו,בדיוק כשהתחלתי לחשוב שהיה זה רק חלום,היא באה לכן ומנפצת את תקוותי לחיים נורמליים.אני יודעת שאין טעם לסרב,אני יודעת שאני חייבת ללכת אתה למרות שאינני רוצה בכך,
אבל למה בעצם אני כל כך מתנגדת לכך,זה לא שחיי כאן כל כך טובים,זה לא שאני צריכה להיפרד מחברים או ממשפחה אוהבת כי אחרי הכל יש רק אותי ואת אמא שלי,שרוב היום עסוקה בעניינים שלה שהיא בקושי שמה לב שאני קיימת,אולי אם אלך אתה יהיה לי באמת טוב,אולי אני אכיר חברים ואהיה שמחה?