להיות חזקה בשביל לשרוד – פרק 1 (אם יהיו תגובות טובות, אני אמשיך)

פקחתי עיניים. זה לא שבאמת ישנתי. אבל הרי לא יכלתי לצאת לפני שהמכשפה (שאנשים קצת יותר 'תרבותיים' ממני יקראו לה ליז) תדע את זה. מי יודע מה היא תעשה לי…
התיישבתי והסתכתי על ג'ינג'ר, שנחרה בשקט לצדי. ג'ינג'ר אולי בת 12, כמוני, אבל הפנים העגולים והמנומשים שלה, והשיער המתולתל בצבע ג'ינג'י כהה גורמים לה להראות כמו ילדה בת שבע. אני באמת לא יודעת איך מישהו יכול להיות רע אליה, יצור מלאכי שכמוהה. אבל כנראה שהמכשפה יודעת. המחשבה עליה הזכירה לי שאם אני רצה עוד להספיק לישון בלילה, אבל שהמכשפה בכלל לא תדע שהייתי ערה, אני צריכה לצאת. עכשיו.
קמתי מהמיטה. החדר הקטן היה מלא ברעשים עדינים של ילדות ישנות. אני גרה בבית יתומים בקצה המזרחי של העיר. מכיוון שאני גרה בקצה העיר, המעמד שלי נמוך יותר, מה שאומר שאני ענייה יותר, צריכה לעבוד יותר, ולרעוב יותר. אבל כל זה היה בסדר כשאני ודרינה גרנו עם ההורים שלנו. לפני, שעברנו לכאן.. לפני.. לפני שהם מתו.
הסתכלתי על דרינה, שישנה במיטה שמולי לבדה. בבית היתומים, מיטה לגמרי לבד היא מותרות, ומי שמקבל אותה הם בדרך כלל היתומים המבוגרים יותר, אלה שכמעט הגיעו לגיל תשעה עשרה, שבו הזכות שלהם להשאר נגמרה, והם נאלצים לעבור לאנשהו, עם הקצבת כסף קטנה, שאמורה להספיק לשבוע. בקושי. אבל דרינה הייתה רק בת חמש עשרה.
אוף. דרינה מהממת אפילו כשהיא ישנה, ועיניה הירוקות והמדהימות עצומות. שיערה החום הגלי גולש על גבה כשהיא ישנה, מקובצת בתוך עצמה, ובוכה מתוך שינה. כל כך עצוב לי לראות אותה ככה, עצובה כל כך… מאז שדיינה נשלחה למושל, לפני חצי שנה.
דיינה הייתה החברה הכי טובה של דרינה. לדיינה היה עור בצבע חום, שיער שחור חלק, ועיני זהב אמיצות. היא הייתה מהירה, זריזה, מצחיקה, נחמדה… כולם אהבו אותה. אפילו העריצו אותה. לא משנה לאן היא התגנבה ומתי, נדמה כאילו היא פשוט משתלבת עם הסביבה, ולא תפסו אותה אפילו פעם אחת. כמוני וכמו ג'ינג'ר, דרינה ודיינה בנות אותו גיל והכירו בבית היתומים. הן עשו הכל ביחד. לאט לאט, הן הפכו ללהיט של בית היתומים, בגלל הצלחתן(לפי הדרכתה המוצלחת של דיינה) להתחמק ממקומות, ולהתגנב אליהם בחזרה, ללא הבחנה. הן סיפקו פירות מהשדות, ועזרו ליתומים הקטנים יותר. אני מודה, אני ניסיתי להיות כמוהן. ואז, לשמחתי, הן לימדו אותי את כל מה שהן יודעות על התגנבות. ואני למדתי את החומר בעניין רב. דיינה הייתה אומרת שאני כישרון טבעי, ואני לא יודעת.. אולי היא צודקת. אני פשוט יודעת איך להניח את הרגל על הקרקע בצורה הכי פחות מרעישה, מתי להתקופף, מתי לעצור.. מתי להקשיב, לראות, לטפס, להזהר מקול ענף שנשבר… ממש כמו רוח רפאים קטנה וחיוורת, רצתי לי בלילה אחרי אחותי הגדולה וחברתה בשדות. ואיכשהו, החיים שלי התחילו להיסתדר. אבל אז דיינה נשלחה…
להשלח למושל זה עניין מסובך. זה אמור להיות כבוד ענקי, כשרק הילדים(ובפעמים נדירות, גם המבוגרים) הטובים ביותר זוכים לו. אבל אף אחד לא יודע מה קורה למי שנשלח. היתומים הגדולים יותר, תמיד מפחידים את הילדים הקטנים בסיפורים על ה'מפלצות המפחידות' שאוכלות את כל מי שנשלח למושל. אני אף פעם לא האמנתי בשטויות האלו. אבל מה שלא קורא לנשלחים, חייב להיות גרוע לפחות באותה מידה. אני בטוחה. בגלל שמי שנשלח אף פעם לא חוזר, בדיוק כמו דרינה…
אוטמטית שלחתי יד לסדר את שיערי הגלי, -אך כמו עייניי הכחולות, הבהיר יותר משל אחותי- אבל אז נזכרתי שעכשיו אחת בלילה, ושאף אחד לא יראה אותי. ואם מישהו כן יראה אותי, זה כבר לא ישנה איך אני נראת. הרי איזו ילדה נורמלית בת 12 תצא באמצע הלילה לשוטט בשדות? ברור שאני מהילדים הגוועים מרעב שבבית היתומים. ואז, מי שיראה אותי לא יהסס להלשין עלי למכשפה, ואז אני אבודה. או יותר נכון, רעבה לשבוע.
לפני שצאתי, לבשתי את המעיל הדק והמרופט שלי. הסתכלתי על הילדות בחדר, דיינה… ג'ינג'ר… נטלי ולוסי… אני כל כך מקווה, גם בשבילן, בעיקר בשבילן, שלא יתפסו אותי. אבל אני כבר עשיתי את זה בעבר.. נשמתי עמוק והסתובבתי לעבר החלון.
ואז קפצתי קפיצה מסוכנת מהחלון אל ענף העץ הקרוב. קפצתי, נחתתי על האדמה, והתחלתי לרוץ.