להיות חזקה בשביל לשרוד (שמהפרק הבא יהפוך לראשי תיבות, ל.ח.ב.ל )

אחו. שמיים כחולים. ישבתי מתחת לעץ אורן גדול, כשלידי דרינה וההורים שלי. דרינה צוחקת ומחייכת, ההורים שלי מלטפים את ראשה, ואני התיישבתי על ידם והנחתי את ראשי על כתף אמי.
טוק טוק טוק.
"בנות! בוקר טוב! תתארגנו, ותפגשו אותי בחדר האוכל"
חדר האוכל? קולה של האנה הוציא אתי בחדות מהחלום היפה שחלמתי, ופקחתי את עיניי. האנה היא האחראית על החדר שלנו, ועל עוד שני חדרים לידנו. היא אחת מאותם עובדים, שמרוויים את כספם מלטפל בנו. אך היא לא כמו כל השאר. היא באמת דואגת לנו. יש לה עיניים אפורות שמחות, ושיער בלונדיני קצר ומתולתל.
האנה היא אחותן הגדולה של לוסי ונטלי. ג'ינג'ר סיפרה לי כשרק הגעתי, שהאנה הגיע בגיל תשע- עשרה ויום לבית היתומים ביחד עם לוסי ונטלי, בבקשה לעבוד כאן ולתת לוסי ונטלי להתגורר כאן כיתומות. אך זה לא הכל. הן הגיעו ממרכז העיר. איפה שלא חסר כלום, ויש הכל. אף אחד לא יודע למה הן עזבו. לא מאמינים שהן ייתומות, בגלל שאם הן היו, הן יכלו ללכת לאחד מבתי היתומים המפוארים שבמרכז. לא לכאן, איפה שגוועים ברעב.
אבל המכשפה הסכימה לבקשותיה של האנה, -אחרי הכל, זו רק עוד עובדת שתמנע ממנה מגע ישיר איתנו- ואפילו נתנה לה להיות אחראית על חדר אחד, לנסיון. באותה תקופה זה היה חדרן של דיינה וג'ינג'ר, שאליו נוספו לוסי ונטלי.
והאנה הסתדרה מצויין. לא כמו שאר המדריכים, היא השתמשה בשיטה אחרת, לא כעס. אלא סבלנות. נחמדות. וזה עבד.
בגללל שהאנה טובה כל כך, המכשפה בדרך כלל נותנת לה חדרים חדשים פעם בכמה זמן, בשביל שהאנה תוכל "לחנך" עוד ילדים. אבל את החדר שלנו האנה לא מסכימה לעזוב. היא עובדת כאן בתנאי שהיא תמיד תוכל לראות מה שלום לוסי ונטלי.
כשבוע אחרי שג'ינג'ר סיפרה לי את הסיפור, הייתי בתורנות מטבח. שטפתי כלים במרץ, כשפתאום האנה מגיעה לעזור לי, ושואלת אותי מה קורה. אני הסתכלתי לה עמוק בעיניים. ראיתי כמה הן טובות, כנות. וידעתי שהיא לא תפגע ממה שאני הולכתי לשאול.
"האנה… למה עברת לפה מהמרכז?"
היא הסתכלה עלי. פחדתי, והסתכלתי בה בעיניים. אך לא היה בהן כעס. רק עצב. עברה דקה לפחות עד שהאנה החליטה מה לענות לי. ואז היא אמרה: "יש דברים… אריאן, שהייתי מעדיפה לא לדעת."
בזמנו לא הבנתי למה היא מתכוונת. לבתי הפאר, או לאוכל שנמצא בשפע? אך כעבור כמה ימים שבהם הרהרתי בתשובתה, התגבשה אצלי המחשבה שאולי זה קשור בנשלחים. הרי, מה באמת קורא להם? אנחנו כולנו מאמינים שהם מתים, אבל למה שאנשי המרכז יהרגו ככה אנשים? איזו מן סיבה יכולה כבר להיות להם?
ואז התחילו המחשבות…
אם הם לא הורגים אותם, מה עושים להם?
ניסויים רפואיים?
כוח עבודה במפעלים?
משרתים?
סתם מעבירים אותם לגור במרכז?
או אולי אנשים שיעבירו את הסחורה מקצה העיר למרכז?
אבל אף סיבה לא הייתה הגיונית…. חלקן לא היו חוקיות, חלקן חסרות טעם, ולאף אחת מהן אין הסבר למה אנחנו לא רואים יותר את מי שנשלח..
אז חזרתי לחשוב שהם מתים…
התיישבתי במיטה, והסתכלתי מסביב. אחרי הבלבול הראשוני, נזכרתי שנרדמתי במיטה של דרינה, ששכבה מכורבלת לצדי, מתחממת מחום גופי. הצעקה של האנה העירה רק אותי, כמובן. אז אחרי שטלטלתי את דרינה, הלכתי להעיר גם את שאר הבנות.
אחר שצחצחנו שיניים, התלבשנו, ווידאנו שהתפוחים שקטפתי מהשדות אתמול בלילה מוחבאים היטב, ירדנו למטה לחדר האוכל, וחיפשנו את האנה.
כשמצאנו אותה, היא הסבירה לנו את סידור היום. סידור היום הוא בעצם האופן שבו נצתרך להסתדר היום. התכונה שעל פיה נסתדר לקבוצות, בהן נאכל, נלמד, ונמלא חלק ממטלות היום. סדר היום יכול להיות חודש בה נולדת, שם או מין, אך גם יכול להיות גובה, צבע שיער, או צבע עיניים..
ג'ינג'ר שונאת ימים שבהם סדר היום הוא צבע שיער. יש רק כעשרה ג'ינג'ים בבית היתומים, ושבעה מהם בנים. חלקם קטנים מדי, חלקם גדולים מדי. יש רק בת אחת בגיל שלי ושל ג'ינג'ר בעלת שער כתום, היא לא ממש נחמדה.
סידור היום להיום היה, למרבה הנוחות, גיל. נפרדתי מדרינה, לוסי ונטלי, והלכתי בעקבות ג'ינג'ר ועוד כמה בנות מהחדרים הסמוכים לשולחן גדול באמצע חדר האוכל.
אחרי שהמכשפה נאמה, כרגיל, ואיימה עליו לשתף פעולה עם הלו"ז הצפוף של היום אחרת לא נקבל ארוחת ערב, הורשנו ללכת ולעמוד בתור לקבלת הדייסה הרירית של בוקר ימי רביעי.
וכך התחיל עוד יום. אכלתי, למדתי, צחקתי עם ג'ינג'ר, למדתי, למדתי ולמדתי… אכלתי עוד קצת, עשיתי את מטלות היום, ונפגשתי עם ג'ינג'ר ועוד כמה בנות ברחבת הדשא שמאחורי בית היתומים.
דיברנו על הילד החתיך ההוא, כמה מפונקת הילדה ההיא. האם הילדים החדשים שהגיעו רק היום יסתדרו כאן, וילדה אמיצה אחת בשם נדיה, אפילו חיקתה את צעדיה השמנים והמסורבלים של המכשפה, לקול צחוקנו. הרגעים האלה, היו בערך הרגעים היחידים שבהם אני באמת מאושרת כאן, בקצה העולם..
אבל אז דרינה קראה לי. חיוורת כמו הרוח. יותר נכון צרחה לי לרוץ אליה. כבר החשיך, ולא הבנתי מה קרה לה. אבל היא ממש בכתה, והתנהגה כמו מטורפת, אז רצתי אליה במהירות, כשג'ינג'ר מאחורי, וכמה עיניים של ילדות מבולבלות. רצנו כל הדרך עד לקומה השלישית, ולחדר שלנו. נטלי ולוסי כבר חיכו לנו שם, בוכות. גם ככה הן נראו בדיוק אותו דבר, והשיער המבולגן והעיניים הרטובות לא עזרו לי להבדיל ביניהן. גם האנה הייתה שם, ואפילו היא בכתה. דרינה חיבקה אותי בכוח, ומחצה את ידי.
דיי כבר!" צעקתי. נמאס לי לראות אותן בוכות, בלי להבין מדוע. האנה התעשתה, ונראה היה שהיא הייתה מתחילה לדבר אילולא יפחה קטנה קטעה אותה, ושברה את ליבי. רצתי לעבר ג'ינג'ר, שעמדה בפינה המרוחקת של החדר, מול המיטה שלנו.
"מה קרה ג'ינג'ר? מה קרה?" חיבקתה אותה, והיא בכה, והרטיבה לי את הזרוע.
"אל תלכי אריאן, בבקשה לא!" בשלב הזה גם דרינה חזרה לתפוס בידי השניה, ואני רק עמדתי שם, מבולבלת. ואז הסתכלתי על המיטה שלי. ושם, מונחת במסודר על הכרית שלי, הונחה מעטפת זהב גדולה עם כתב מסולסל, שנכתב עליה בבירור; "לכבוד העלמה, אריאן בלוריי"