להיות חזקה בשביל לשרוד- פרק 4 (באיחור של כמה שבועות טובים:))

עוד לפני שבכלל חשבתי על זה, נדרתי בלבי לא לספר על השלט לאחותי.
עוד כמה פיתולים אני שם. היה נדמה לי כאילו הרחובות לא נגמרים… אבל המשכתי ללכת. רציתי להגיע לחדר שלי, לישון… לשכוח מהשלט, מדיינה, מהכל. לא יכלתי להתמודד עם זה יותר. הייתי ערה ליותר מדי זמן, יותר מדי זמן בשביל להיזכר… הגיע הזמן לישון.
לישון… הייתי כל כך עייפה. אבל לא היה לי עוד הרבה ללכת. לפנות ימינה, לרוץ, עוד פניה ימינה ואז להמשיך הרבה ישר, להזהר מהלון ההוא, לקפוץ מעל הקרש הזה, שמאלה, ימינה, ימינה… וזהו. ראיתי את בית היתומים הישן ישר מולי. התבוננתי בו… מבחוץ הוא נראה מטופח מאוד. החצר האחורית שלו, זאת שראיתי, הייתה ענקית. היו בה רחבת דשא, ספסלים, אגם קטנטן שקפא בחורף, וחלקת וורדם קטנה ומטופחת. ידעתי שמקדימה, מקשטת את דלת האלון הגדולה בכניסה לבית היתומים גינה קטנה מלאה בפרחים אדומים כדם, ולבנים כסיד. השילוב המוזר בין הצבעים תמיד הפחיד אותי קצת. הוא הזכיר לי דם שנוזל מפצעים של יתומים חיוורים ומורעבים.
טלטלתי את ראשי בחוזקה, והפסקתי לחשוב על הפרחים. למרות העייפות, אני חייבת להתרכז. עכשיו הגיע הקטע הקשה באמת. לעבור את החצר.
החצר הייתה גדולה מאוד, והקיפו אותה שורות של מנורות גבוהות ושחורות, שרק חלק פעלו. הלכתי ברחוב לצד החצר עד כמה שיכלתי, אך כשגדר לבנים גבוהה חסמה את דרכי, הייתי חייבת להכנס. טפסתי על הגדר הקטנה והשחורה שהקיפה את החצר, דבר שבשבילי היה קל מאוד. הגדר הייתה נמוכה יחסית, גובהה היה רק מטר וחצי, והיו בה הרבה מקומות מתאימים לאחיזה. בנוסף, אני כבר ידעתי איפה הכי כדאי להחזיק, איפה אני עלולה להתחלק, ואיפה אור המנורה הדולקת מימיני לא חושף אותי יותר מדי. טיפסתי בזריזות, וכעבור שניות מעטות נחתתי ברכות על הקרקע. בקושי השמעתי שום רעש. הסתכלתי מסביבי רק ליתר ביטחון, ואז התרוממתי. עכשיו הגיע החלק הקשה. לא כל המנורות דלקו, אבל אלו שכן יכלו להכבות בכל רגע, ואלו שלא, בכל רגע יכלו להדלק. הייתי חייבת להיות מהירה. הסתכלתי מסביב, ואיתרתי את העץ שמוביל לחלון חדרי. איתרתי גם את המנורה הדולקת הקרובה אלי ביותר, ורצתי לכיוונה. הקפדתי להשאר קרובה אליה, אך לא קרובה במידה מסוכנת. כשהגעתי אליה, התקדמתי לכיוון המנורה הדולקת הבאה. אך באמצע הדרך המנורה נכבתה, ואחרת נדלקה ממש מעלי. חשפה את כולי. לא רק צל של ילדה. אם מישהו, ברגע זה, מסתכל מהחלון, לא רק שהיה רואה אותי, אלא גם היה מזהה אותי. ולא כל אחד מהיתומים הוא מלאך משמיים, שלא לדבר עם המכשפה.
נבהלתי, והתחלתי לרוץ. נשארו עוד עשרים מטרים עד לעץ שלי, ורצתי את כולם, מתעלמת מהמנורות שמסביבי. זה לא משנה אם מישהו כבר ראה אותי… הגעתי לעץ. דחפתי חלק מהתפוחים שעדיין החזקתי לכיס פנימי שדרינה, לפי בקשתי, תפרה למעיל שלי(ללא ידיעתה של המכשפה) וזינקתי על הענף הנמוך ביותר של העץ. טפסתי במהירות, עד שהגעתי לענף העבה, והקרוב ביותר לחלון חדרי הפתוח. התכוננתי לקפיצה, בלי להסתכל למטה, נשמתי עמוק וקפצתי. נחתתי על אדן החלון, ומשם נפלתי בחבטה לרצפה. התנשפתי, והסדרתי לעצמי לאט לאט את הנשימה. אני שונאת את הקפיצה הזאת!
"אריאן"
זינקתי אוטמטית כששמעתי את שמי, והסתכלתי במהירות ימינה, אל עבר הקול. הרפתי את שרירי המתוחים והתנשפתי בהקלה כשראיתי מי הדוברת.
"דרינה" התנשפתי, ונעצתי בה מבט חד. "אל תעשי את זה יותר, טוב? את הפחדת אותי למוות!"
היא ישבה על מיטתה, נשענת על הכרית הישנה שלה, ולא ענתה. רק בההתה בי בכעס. טוב, אם ככה היא רוצה לשחק.. גלגלתי עיניים בכעס.
"הבאתי לנו תפוחים" אמרתי, וזרקתי לעברה תפוח אחד מהשלל. היא תפסה אותו, עדיין כועסת, ולא ענתה. טוב, גם ככה עיני התחילו להעצם, ולא התכוונתי לבזבז את זמן השינה המוגבל- ממילא שלי בתחרות מבטים עם דרינה. הורדתי את המעיל שלי והוצאתי ממנו את כל התפוחים. לאחר מכן תליתי אותו על הקולב המתנדנד שלי. הלכתי בשקט על הרצפה החורקת והמלוכלכת, ודרכתי על השטיח המגעיל והבלוי, בזמן שהסתובבתי בחדר והחבאתי במגירת הגרביים החורקת של כל אחת מבנות חדרי תפוחים. לפעמים מדהים אותי ההבדל בין הגינה המטופחת שמחוץ לבית היתומים, לחדרים המטונפים שבפנים..
רק כשנכנסתי בזהירות למיטתי, נזהרת שלא להעיר את ג'ינג'ר(שכרגיל, ישנה כמו בול עץ) דרינה הבינה כנראה שנמאס לי מהמשחקים, ושאם היא לא תדבר אני באמת, סוף סוף, אלך לישון.
"אריאן! את יודעת שבקשתי ממך להפסיק לעשות את זה! זה מסוכן מדי! למה זה חשוב לך כל כך?!"
למה זה כל כך חשוב לי?!?! המילים שלה הדהדו בראשי כמו רעמים. אני עושה את זה בשבילה! בשביל שהיא לא תרעב! בשביל לשמור עליה! אני שומרת עליה, בדיוק כמו שהיא הייתה אמורה לשמור עלי! הייתי כל כך עייפה, לא היה לי כוח לריבים ממושכים איתה. רציתי שהיא תבין. שהיא תחזור להיות כמו פעם. אמיצה, שנונה, מצחיקה.. ושמחה. שהיא תחייך. אבל לא היה לי כוח לשיחות עמוקת. רציתי שהיא תפסיק לנדנד לי, רציתי ללכת לישן. לפני שחשבתי, המילים גלשו כמו רעל מפי, היישר אל ליבה של דרינה.
"מוזר, אבל כשדיינה עדיין הייתה פה לא הייתה לך שום בעיה עם זה. למעשה, את היית באה גם. היית הרבה יותר כייפית אז, את יודעת?"
עצמתי את עיניי חזק, כבר מתחרטת על מה שאמרתי, מחכה לתגובה שלה. או לשקט. לא התכוונתי להעליב אותה, אבל שנאתי את הצורה שבה היא התנהגה. והמילים שבחרתי היו קשות מאוד בשבילה.
להפתעתי היא ענתה לי, מתעלמת מהמשפט האחרון שלי, גם אם קולה רעד במקצת.
"ומה אם היו תופסים אותך?"
"לא היו תופסים אותי. אף פעם לא תופסים אותי. את יודעת את זה.."
לא רציתי להזכיר את הסיבה להצטיינות שלי. את ה"מורה" שלי. הכאבתי לדרינה מספיק. הסתכלתי עליה, וראיתי אותה מחביאה בזהירות את התפוח שזרקתי לה במגירה ליד מיטתה.
"אריאן…"
"מה? את יודעת שזה רק עוזר לנו. שאנחנו רק קצת, רק טיפה פחות גוועות מרעב. מקבלות וויטמינים. את יודע את זה, אז למה את ממשיכה לריב איתי על זה, כל פעם מחדש. אנחנו צריכות את זה! מה שתאמרי לא יעזור, דרינה. את לא תעצרי אותי… אני מצטערת, אבל זאת האמת…"
לרגע אחד היה שקט, ואז…
"אמא… אמא ואבא תמיד היו אומרים כמה פירות חשובים בגלל הווי.. הוויטמינים שיש בהם…" קולה רעד. גם אמא ואבא היה נושא רגיש. בשביל שתינו. במיוחד בשבילי. היא מנסה להחזיר לי? להכאיב לי כמו שהכאבתי לה? לא, לא נראה לי, זה לא מתאים לה, והיא נשמעה כנה. אמא ואבא… המחשבה עליהם העלתה בעיני דמעות שלא יכלתי לעצור. ירדתי ממיטתי, ורצתי למיטה של דרינה. נכנסתי מתחת לסמיכה, וחיבקתי אותה חזק. היא אחותי הגדולה, אחרי הכל. ולמרות הריבים, אני אוהבת אותה מאוד מאוד. דרינה חיבקה אותי בחוזקה.
"אני אוהבת אותך עד הירח" היא לחשה בחיוך, ואני עניתי לה את אותה תשובה שעניתי לה מאז שאני זוכרת את עצמי. "ואני אוהבת אותך, מהירח בחזרה, ועד אינסוף!"
ככה, מכורבלות, נרדמנו שתינו, אחת בחום השנייה.