להיות חזקה בשביל לשרוד- פרק 3 (סליחה על האיחור ;) )

רעדתי. רק עכשיו, כשאני לא זזה, ובתנוחה לא ממש נוחה על צמרת של עץ, הרגשתי כמה קר בחוץ. גם בחדר שלי בבית היתומים לא ממש חם, אבל יש הבדל גדול בין מיטה בפנים, לצמרת של עץ בחוץ.
שני הגברים לא דיברו. הם גם לא זזו והלכו מפה. כל מה שיכלתי לשמוע היה את ההתנשפויות שיצאו להם מהפה, הם כנראה רצו. מה שהזכיר לי לחסות את את הפה שלי, למקרה שהם ישמעו אותי נושמת בשקט הזה.
עצמתי עיניים. רק אל תסתכלו למעלה… רק אל תסתכלו למעלה… רק אל תסתכלו למעלה… קיוותי בכל ליבי.
פתאום שמעתי קולות תזוזה. שנייה לפני שהחלטתי שהשטח פנוי וירדתי מהעץ, הבנתי שהם רק התיישבו. מתחת לעץ הזה. לעץ שאני נמצאת על צמרתו. אני לכודה!
"אני הייתי בטוח שראיתי מישהו…"
הקול הזה הבהיל אותי, וכמעט נפלתי מהעץ. פתחתי עיניים בפתאומיות והסתכלתי על הדובר. הוא נראה לי כבן עשרים, שיער חום מבולגן… לא יכלתי לקלוט יותר ממקומי הנוכחי.
"אז ברור שטעית."
הקול הזה היה עמוק, כמעט מפחיד. קול של עובד שדות מנוסה. הצצתי בגבר השני. הוא היה גדול מימדים, שרירי.. זה לא מצא חן בעיני. באשר לגילו, הוא נראה לי בערך בן ארבעים וחמש. שיערו היה שחור כפחם, והוא לא היה מגולח. בכלל לא נראה שאכפת איך הוא נראה. לפחות נראה שלגבר (או אולי נער?) השני יש מראה בבית, ושהוא טורח להשתמש בה.
היה שקט. בלי התנשפויות, שקט מוחלט. הלב שלי דפק במהירות, ושוב, התפללתי שהם לא יסתכלו למעלה, לא יסתכלו למעלה, לא יסתכלו למעלה…
"אז.. ראית את ההודעה החדשה?" זה היה הנער. הוא כנראה דיבר על שלטי המודעות שיש בכל מקום. כן, אף אחד לא טורח לבנות תאורת רחוב, אבל שלטי מודעות תמיד יש, בשביל שיוכלו להעביר לנו הודעות מיוחדות מהעיריה, או סתם פרסומות לדברים שאנחנו לא רוצים לקנות… אבל זה נושא מוזר לשיחה, בעיקר בגלל אחרי מה שבטח נחשב בעיני הנער, שאני מנחשת שכרגע נמצא באיזשהו שיעור שדה לתפיסת גנבי שדות, טעות לא נעימה. רשמתי לעצמי בראש, לזכור להסתכל על לוח המודעות בכניסה לשדות, לראות מה כתוב שם.
"כן ראיתי." תשובה קצרה, קרה… לא נראה שעובד השדה הזה רוצה לפתוח בשיחה. אבל הנער לא וויתר.
"איך מולי? והילדים?"
"מסתדרים"
שתיקה.
"איך אצלך במשפחה?"
זה הפתיע אותי. כנראה שהאיש השני בכל זאת מתעניין במשהו. אבל הנער נאחז בתירוץ לדבר, והתחיל לקשקש…
"קשה, אתה יודע איך זה.. ג'וני הקטן, רק בין חודשיים, כל כך חמוד, אני וליליאן עושים הכל בשבילו אנ.."
פתאום הוא הפסיק לדבר, בגלל שמדריכו קם. שמעתי אותו צועד צעד או שניים, ואז אומר:
" אז בכל זאת צדקת, בן. כנראה באמת יש פה גנב. תראה את זה.." הנער קם בקפיצה והסתכל על האדמה, באותו כיוון שמדריכו הסתכל. מיד לאחר מכן שניהם פרצו בריצה.
לא העזתי לזוז חמש דקות שלמות, ולרדת מהעץ לקח לי שתי דקות נוספות. קטפתי בדרך את מספר התפוחים הגדול ביותר שיכלתי להחזיק. כשהגעתי למטה, הלכתי לראות מה הסגיר אותי(אך גם הציל אותי) לעובדי השדה. הסתכלתי, וראיתי את שאריות התפוח הקודם שלי, שזרקתי על הרצפה מקודם. משום מה, זה נורא הצחיק אותי, ופרצתי בצחוק לפני שהצלחתי לעצור את עצמי. הסתכלתי מסביב מחשש שמישהו שמע אותי, ורצתי מהר בחזרה לבית היתומים.
רק כאשר הגעתי לרחובות המפותלים, נזכרתי שאני רציתי להסתכל על לוח מודעות. אבל זו לא בעיה. יש כאלו בכל מקום. הנה, פה ממש מעבר לפינה…
כמעט הפלתי את כל התפוחים שקטפתי, כשראיתי את השלט, שבו היה כתוב בכתב עליז בצבע זהב;

– תושבי העיר(אזור הקצה, שדות התפוחים ב, מזרח) שלום רב! אנו מתרגשים להודיע, שהכבוד הגדול הגיע לאזורכם. בימם הקרובים, ילד או ילדה בני מזל יקבלו מעטפה, וישלחו למושל. אנו מדגישים שאין כול צורך לא להתנהג כרגיל, קבלת המעטפה לא תשבש את סדר יומכם, ותעניק כבוד עצום למקבל אותה.
בברכה ויום טוב, מנהלי העיר. –

לא… לא… אבל זה קרוב מדי… רק לפני חצי שנה, חצי שנה! דיינה נשלחה.. אני זוכרת את זה, איך זה קרה, כמה פחדתי, כולנו פחדנו..
זה היה בקיץ. אני, ג'ינג'ר, דרינה ודיינה שיחקנו תופסת משודרגת, עם כל מני כללים נוספים שהמצאנו בשביל להפוך את המשחק למהנה יותר. מכיוון שזה היה סוג של חופש, זכינו להכנס לחדרנו מתי שרצינו, כל עוד זכרנו לנעול אותו כשיצאנו, והיה לנו את המפתח כשרצינו להכנס. אבל המפתח היה אצל לוסי, אחת מהתאומות הבלונדיניות שגרות איתנו בחדר, אז נאלצנו לחכות עד שהיא תגיע. חיכנו חצי שעה, שבמהלכה סיפרנו אחת לשנייה בדיחות ונהננו מאוד, לפני שלוסי ותאומתה נטלי הגיעו, ולוסי פתחה לנו את הדלת. נכנסנו לשם, צוחקות,ועדיין משחקות. בהתחלה בכלל לא שמתי לב לדיינה ודרינה. באותו הזמן, הן ישנו באותה מיטה, מכיוון שלא היו מספיק מיטות לכולם. בדיוק כמו שאני ישנתי עם ג'ינג'ר, ונטלי ישנה עם לוסי. כשראיתי שדרינה עומדת קפואה מול מיטתה, הפסקתי לדגדג את ג'ינג'ר המצחקקת והתקרבתי אליה. "מה? מה קורה?" שאלתי, ואז ראיתי את זה. מעטפה. גדולה… זהובה… בשלב הזה כולנו היינו בשקט, ועמדנו ליד דרינה ודיינה. אחת מהן… אחת מהן תשלח למושל. אבל… מי? חיבקתי את אחותי חזק חזק, ובכיתי. גם היא חיבקה אותי ובכתה. כולנו בכינו. רק דיינה עוד איכשהו התעשתה ואמרה: "טוב, אנחנו נצתרך לגלות מי זו בסופו של דבר, נכון?" אבל אפילו קולה רעד, קצת. חיבקתי את אחותי עוד יותר חזק, והתייפחתי. אסור שהיא תלך! אני אשאר לבד! ומי יודע מה יקרה לה….
ראיתי את היד הרועדת של דיינה לוקחת את המעטפה, קברתי את ראשי בבקושי- בטן של אחותי, ועצמתי את עיניי חזק. בבקשה… בבקשה.. בבקשה…
"זאת אני"
שמעתי את דיינה אומרת. לשנייה אחת שמחתי. מאוד. דרינה! היא נשארת! איתי! אבל אז הבנתי מה זה אומר. דרינה הבינה את זה לפני.
"לא…… לא.. לא. לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! דיינה, לא!!! אולי זאת טעות, זו הרי המיטה של שתינו, אולי, אולי הם טעו… זאת טעות…. זאת טעות!"
דרינה צרחה. אבל זה היה מאוחר מדי. כי שני השומרים מהמרכז, בליווי המכשפה, עלו למעלה, לקחת את דיינה. דרינה צרחה, ונאחזה בדיינה חזק, מגינה עליה בגופה. אבל אחד השומרים פשוט הרים אותה באוויר, כאילו היא שק תפוחי אדמה, בעודה צורחת ובועטת. וזהו. דיינה יצאה החוצה מהחדר, עוזבת לתמיד, בליווי השומר היחיד שנשאר. אני לא אראה אותה יותר.. המחשבה הזדונית חלחלה כמו רעל לראשי.
שנייה לפני שדיינה יצאה החוצה , היא הסתובבה אחורה וראתה את ידי המושטת לעברה, ופי הצועק ללא מילים.