לב קרח פרק שני – נסוגים

נסוגים-

רויאן המתין בדממה שלא התאימה לגילו וצפה בתנועות הקטנות מבעד לשיחים, שהעידו על ריכוז השלווים שהסתתר שם.
לבסוף הוא החליט לא לסבך את עצמו ומשך בחוט המלכודת שהכין לפני כמה שבועות והציב שם. השלווים קראו בבהלה וחבטו בכנפיהם בחוסר אונים בעוד רויאן ספר אותם. שישה שלווים שמנמנים. הוא חייך לעצמו בסיפוק וגרר את הרשת אל השבט.

כשהגיע ראה את ניקולאס מדבר עם מלנה ברצינות שהרתיעה אותו. רויאן העדיף להיות בקרבת אנשים שמחים ומלאי רוח טובה. או בקרבת ג'יין. בסומק קל מהמחשבה הזו הלך רויאן אל הטבח של השבט, איש נעים בן חמישים בערך.
"תראה מה מצאתי." אמר רויאן בערמומיות והניח את הרשת מול פניו של מיל. מיל חייך חיוך עקום ופרע את שערו של רויאן. "אני חושב ששלושה נכין הערב ואת השאר אשמור לאחר כך, מה אתה אומר?" רויאן הנהן בהתלהבות ושאל מה לעשות. הוא אהב לעזור למיל להכין אוכל.

אבל בדיוק כשהתחיל לקצוץ עשבים מישהו קרא לו. זה היה ניקולאס. הגבר הגבוה, השרירי והמצולק נשען על עץ ועל פניו ארשת רצינית.
"קראת לי?" שאל רויאן בנימוס ובחשש מסוים. למרות שידע כי ניקולאס לא יפגע בו, נדמה שמהאיש פשוט קרנה הילה מאיימת ומזהירה. "אפשר להניח שאני יכול לדבר אליך כאל מבוגר?" שאל ניקולאס. רויאן הנהן במהירות.

ניקולאס תפס בכתפו והוליך אותו אל קרחת יער מרוחקת משם במעט. הגבר כרע עד שעיניו פגשו ישירות בעיניו של רויאן. "רויאן, לא משנה מה אני אומר לך עכשיו, אם תאמין או לא, אתה חייב להישבע באטימאשי שאף מילה לא תצא מכן. אף מילה, רויאן." וואו. להישבע באטימאשי. זה בטח היה רציני. הוא חכך בדעתו לשנייה ואז נשבע.

ניקולאס נראה מרוצה, ואז פניו נהיו משהו שהזכיר לרויאן את העץ העתיק ביותר ביער, שגזעו היה כה מקומט וסדוק עד שקרח השתחל לתוך החריצים.
"רויאן, נכון שלג'יין, ללקסי, לך ולי יש יכולות?" הוא הנהן בחוסר הבנה – לאן זה הולך?
הוא כן הסמיק מעט מאזכור שמה של ג'יין.
"מה אתה חושב שהיכולת של ה-אטימאשי?" שאל ניקולאס. "כולם אומרים שהיא הייתה שומרת, אבל שהכוח שלה התפוגג.." אמר רויאן, מבולבל מהאזכור של ה-אטימאשי.

"אם כך, איך היא רואה דברים? יודעת מה יקרה בעתיד?" לחץ ניקולאס. רויאן החל למשוך בכתפיו אבל אז עצר. איך באמת ה-אטימאשי רואה את העתיד?
כל השבט לקח עובדה זו כמובנת מאליו, אך כשחשב על זה, זה לא היה הגיוני כלל.
"תן לי לספר לך סיפור ששמעתי במסע שלי." אמר ניקולאס בטון רציני כמת והתיישב בשיכול רגליים על השלג הקשה. רויאן מיהר להתיישב, מופתע.
התייחסויות לעברו של ניקולאס היו אסורות בתכלית, אבל לפעמים היה מסכים לספר סיפור קצר ותמציתי על הדרך בה למד לבשל מאכל זה או אחר, לא יותר.

שניקולאס ייגש אליך ויספר לך סיפור – זה פשוט לא קרה. בין ששת השלווים לזה; רויאן החל לחשוב ברצינות שאלת המזל הניחה עליו עין.

"לפני כמה שנים ישבתי עם כמה סוחרים משבט ההר בדרכם הביתה מסביב למדורה. הם היו שיכורים משמחה על חזרתם וממשקה כלשהו שהעבירו סביב.
הם החלו לספר סיפורים על השבט שלהם, אגדות ישנות.
אחת מהן הייתה על 'מודור לוחם ההר'. מודור היה האטימאשי של שבט היער לפני עשורים רבים. לפי האגדה, כולם חשבו שהאיש האמיץ לא בורך ביכולת.

יום אחד שבט נוודים זר הגיע לטריטוריה של שבט ההר והחל לצוד מהחיות שם והחליט להתיישב שם. מודור ירד עם משלחת שכללה את נשותיו וילדיו, כיאה למשלחת רשמית.
הוא הבהיר לנוודים שהם לא יכלו להישאר שם, ושעליהם לעזוב מיד.
הוא כבר עשה מעשה חסד גדול כשלא טבח בכולם – לפי חוקי השבטים הוא יכל להשמיד אותם ברגע שדרכו באדמתו ללא אישורו וצדו את הטרף של השבט.

הנוודים הסכימו לתנאיו וביקשו לילה אחד אחרון לסדר את האספקה ולאגור כוחות למסע.
מודור טוב הלב הסכים מיד וחזר לשבט, מרוצה שהצליח לפתור את העניין ללא שפיכות דמים.
בלילה שמע מלמולים צוחקים ויבבות קלושות.
מודור לקח את נשקו – חנית גבוהה מקושטת באבן חן עתיקה שהשבט קיבל מאל ההר לפני שהוא נולד – חנית ה-אטימאשי.

הוא התגנב למקום הרעש וראה לתדהמתו את הנוודים, צוחקים וגועים בהתלהבות, צופים במנהיג שלהם אונס באכזריות את אשתו האהובה ביותר.
הוא התפרץ לקרחת היער וצעק על המנהיג לחדול.
המנהיג הסתובב באיטיות וחייך אל מודור חיוך רחב. בתנועה מהירה שיסף את גרונה של האישה וצחק אל מודור.
'סלח לי, ידידי. כשבאת אליי לא יכולתי להסיר את עיניי מהאישה הזו. רק רציתי להשתעשע איתה קצת, אבל היא סירבה. בטח תמצא חדשה'. המנהיג אמר זאת בשלווה, לא מודע לנזק הגדול שגרם.
מספרים שמודור רעד והפנה את ידיו וראשו מעלה, כלפי מגן השבט, אל ההר, והתחנן אליו שיהרוג אותו. במקום זה העניק לו אל ההר את המתנה הגדולה ביותר – הוא העניק לו את כוחו.
הוא שלח אליו מכת ברק גדולה שהטביעה בו את כוח ההר.

ראשו של מודור פתאום התמלא בקולות ותחושות, ובאופן מוזר, הוא יכל לשייך את כל אלה לבני עמו. הוא חש בקשר הנוצר עם השבט – הדרך בה האל שמר עליהם.
אבל הוא לא התעכב על התחושה הזו זמן רב, כי הוא פתאום חש במשקל הכבד של הכוח.
לרגע עמד מבולבל, אבל אז הבנה נחה עליו – האל הנחה אותו והסביר לו את היקף מתנתו.
יהלום החנית החל לזרוח, ובתנועה פשוטה השליך את החנית באוויר, וזו ריחפה לשבריר שנייה לפני שעפה היישר אל לבו של המנהיג.

שאר הנוודים החלו לברוח, אך החנית, מונעת מזעמו וצערו של מודור, עפה אחריהם ושיפדה כל אחד ואחד מהם.
מודור קרס אל אשתו האהובה, וחיפש נואשות בראשו אחר הקול שלה במרקם החיים של השבט – אך לשווא. היא כבר עברה לעולם הרוחות.
ואז הוא קם, וחש משיכה עצומה אל ההר תחתיו חי השבט, הוא הלך בדרך לוליינית שהייתה חבויה לשאר האנשים. הוא הגיע לפסגת ההר, שם מצא את משכן לוחם ההר.
היו שם ספרים שהסבירו את כוחו, מסרים מלוחמי ההר הקודמים.

הכוח שלו היה מיוחד וכמעט בלתי ניתן להסברה – הוא חש בהר בכל עת, וכשהיה צריך, השתמש בכוחו.
השבט שגשג בתקופתו. כשתקפו אותם שלח מפולות להרוג את אויביו, יצר אוויר קפוא שחנק אותם, הרי כך היה האוויר בפסגתו של ההר – קפוא ודליל בחמצן.
למודור היה את כוח השבט."

דממה קצרה.

"וכך שמעתי לראשונה על העובדה שלכל שבט היה כוח מיוחד משלו. אבל שנים חלפו ואנשים החלו לפחד מאותם אנשים מבורכים במקום לכבד אותם ולציית להם. החלו לרדוף אותם, מתוך פחד ובורות.
בעיר האזמרגד מחפשים אנשים עם כוח השבט כל הזמן. כשבאים בוחנים לשבטים זה בתקווה הקלושה שיימצאו מישהו מבורך."

ניקולאס הפסיק לדבר. רויאן ישב שם בדממה, נאבק לצאת מהסיפור ולעכל את מה שאמר ניקולאס.
הגבר העצום הניח יד עדינה על כתפו של רויאן.
"רויאן, ה-אטימאשי מבורכת. היא לוחמת חורף."

עוד דממה קצרה חלפה.

"וגם מלנה מבורכת".