לבן כמו שלג אֵאוֹס

הערת הכותבת:
במשך למעלה בשנה אני מפרסמת בקביעות קטעים מתוך סדרה של קטעים בשם "שחר של עידן חדש" באתר שנקרא "פורטל הארי פוטר". הקטעים כולם מתרחשים ביקום אחד ובו שבעה יבשות, ובכל יבשת דמויות, עלילה ואירועים אחרים. הסיפור הזה הוא האחרון שפירסמתי באותה סדרה – הוא עומד בפני עצמו, כמו כמעט כל הקטעים שפירסמתי בה, ובכל זאת עשוי להיות מעט מבלבל למי שלא מכיר את הסדרה. אם הקטע הזה יקבל תגובות אהודות, אולי אפרסם עוד קטעים מתוך הסדרה בהמשך.
קריאה מהנה!

🧊🧊🧊

השלג היה מוכתם באדום.
אַלָאְיַה כרעה בצד הדרך ומיששה את השלג הארגמני בידיה. באצבעות זהירות היא הסירה את כפפותיה וסידרה אותן בתיקה כדי שלא יעופו מהרוח, והניחה לאצבעותיה לפרוץ החוצה אל הקור הצורב של אֵאוֹס. היא חפרה בהן בגל הלבן בשקדנות עד שמצאה משהו.
חתיכת בד לבן מוכתם באדום דהוי. תחבושת. עיניה טיפסו במעלה התל – ביתה – אל הכנפיים. היא עטתה שוב את כפפותיה, והעבירה את התחבושת לגְּרִיסְוֶולְד.
"תריח." קולה היה חלש ובקושי נשמע מבעד לרוח המתערבלת, אבל גריסוולד הבין. הוא תמיד הבין. הוא התכופף וריחרח את התחבושת, עיניו הצהובות נוצצות באורן המשונה. ואז הרים את ראשו והתמקד בכנפיים.
"הם שם?" שאלה אלאיה. היא התרוממה על רגליה והשקיפה לעבר הכנפיים. הררים של שלג לבן שנמס והתעצב עד שנראה כמו זוג כנפי מלאך ענקיות פרושות, המגוננות על ההולכים בלוֹגֶנדֵּרוֹצֶ'ר, הדרך הסלולה היחידה בשלג לאורך קילומטרים. תועים בודדים שמצאו את דרכם לשם, חלשים וכמעט מתים, לרוב בחרו ללכת בשביל, במחשבה שהוא חייב להוביל לכפר או עיירה כלשהי. בפועל, היתה זו מלכודת מתוחכמת של הוייד, השבט שחי באיזור זה של החוג האאוסי. השביל הוביל הישר אל מערתם.
"הובל אותי אליהם." אמרה אלאיה בשקט לגריסוולד. הוא הזדקף וניער את פרוותו מחתיכות השלג המלוכלך שהספיקו להידבק אליה במהלך מסעם הקצר. כשהוא מעיף מבט אחורה מדי פעם, כדי לוודא שגבירתו בעקבותיו, הוא החל לרוץ קלות לצד שביל העקבות ההולך ומיטשטש בסערה, מרחרח כל העת. אלאיה עקבה אחריו בצעדים מהירים, ועיניה המשונות חודרות את סערת הלבן.
גריסוולד האט. אלאיה נעצרה. חברה רכן אל ערימה גדולה של פרוות מלוכלכות, וריחרח אותם בלהט. אלאיה רכנה גם היא ובחנה את מגע השמיכות בידה. הן היו ישנות אבל עשויות פרוות דוב שלג איכותית, מהסוג שהיה ניתן להשיג רק באֶלוּאִיסָה, עיר הבירה.
"פליטים." היא אמרה חרש. היא ירדה על ברכיה והחלה לחטט בין הבגדים בחיפוש אחר חפצים או רמזים למיקומם. אלא שאז חשה תנועה תחת ידה. היא משכה את אחת השמיכות, ושיער חום ומלוכלך נחשף לעיניה. השמיכות נעו בקצב הנשימות של שתי הפליטות ששכבו מכורבלות בתוך השלג, נאחזות זו בזו בחיפוש אחר חום גוף.
"כל הכבוד, גריסוולד, ילד טוב." לחשה אלאיה, וליטפה בידה הפנויה את הפרווה של חברה הזאבי. בזהירות ובעדינות היא הורידה את הפרוות, דואגת לגונן על הגופים מקור הסערה ככל שיכלה. הן היו שתי נערות צעירות, אחת בעלת השיער השחור של פְרוֹסטְבֶּרס והשניה בעלת שיער חום בהיר שהיה אולי יפה בעבר, אולם כעת היה מלוכלך ומלא קשרים. כפפותיה של אלאיה התחככו ברקתה החלקה, והיא הבחינה בסילסולי כסף שכמו נטבעו על פניה.
"שאַרנַפרִיד יבלע אותי," היא התנשפה. "פליטות מאולנאנוס."

🧊🧊🧊

מאלינה פקחה את עיניה אל לבן.
בפרוסטברס היתה אימרה מוכרת: "לבן כמו שלג אאוס": לבן כמו השלג הלבן ביותר, הקר ביותר, במקום הקר ביותר בכל העולם, הרי אאוס. השלג שהתערבל בחלון שמולו היתה שכובה, היה הלבן הלבן ביותר שראתה אי פעם – לבן יותר מהעננים או מפרחי הניקולאוס שפרחו בעיירת הולדתה או מפרוות של דוב שלג. הוא היה לבן כל כך, שעיניה כאבו רק מלהביט בו, והדף קורו היה חזק כל כך, שאפילו ממקומה הרחוק מהחלון, היא ידעה בדיוק איפה היא נמצאת.
עמוק בתוך הרי אאוס הצפוניים ביותר. בתוך עין הסערה.
וזה היה הרגע שבו נזכרה בכל.

🧊🧊🧊

אלאיה סידרה נתח בשר גדול מולה והחלה לנקות אותו מכל החלקים הלא אכילים. סכינה קצצה במקצב מסודר בזמן שעיניה עקבו אחר הסערה דרך החלון. עבר זמן רב מאוד מאז שהיתה סערה כזו רצינית באאוס, ולא היה זה רגיל לעונה. אלאיה שמעה שמועות, כמו כל האנשים שגרו באאוס; שמועות על כך שלשלטונות נמאס מחוסר הסדר שלהם, על שהם באים לגייס אותם, כפי שהבטיחו במשך זמן כה רב. אבל היו שמועות מדאיגות יותר, על סֵקוֹיָה ואֶסֵפִיטְיָה…
היא השפילה את מבטה אל בשרה כשהבינה שהיא חותכת אוויר. גוש אדום ומלוכלך, חתוך עד היותו עיסה. אלאיה נאנחה. הציד האחרון לא היה כה מוצלח.
היא הסתובבה אחורה, לעבר הספה. זוג הנערות היו מעולפות במשך שעות רבות לאחר שאספה אותן, ומן הסתם גם זמן רב לפני כן; הנערה חומת השיער נראתה חלשה מכדי לסבול כווית קור קטנה, לא שכן זמן כה רב בשלג. אבל בכל זאת, היא שרדה, ובמקום להסתובב אל פניה של נערה ישנה ומכורבלת, מצאה נערה יושבת ברגליים משולבות, מחזירה לה מבט עירני.
"התעוררת." אמרה אלאיה.
"נכון." הסכימה הנערה. "מי את, ומה אני עושה כאן?"
אלאיה הניחה את הסכין בחזרה על הקרש – היא תצטרך לתת לסוחר החזר על הבשר הזה – וניגבה את ידיה במגבת באיטיות. כמה ממה שקרה אני רוצה לספר לה? היא תהתה לעצמה. היא הרימה את אצבעותיה והצמידה אותן לפיה, פולטת שריקה אחת חדה.
בין רגע הופיע בריצה גריסוולד, כתם אפור מטושטש שהתנפל עליה בלי שום אזהרה. אלאיה צעדה אחורה בעודה תופסת את גריסוולד באוויר כדי למנוע ממנו לרטש את פניה ומורידה אותו אל הרצפה. היא ראתה את הפחד בעיניה של הפליטה.
"זה גריסוולד." היא אמרה לה, וליטפה בידה את פרוותו המדובללת. "הוא לא יפגע בך, כל עוד אני אומר לו לעשות כך."
גופה של הנערה נעשה נוקשה יותר בתגובה לאיום המרומז. ידיה עטפו את גופה בתנועה מתגוננת.
"איפה מאלינה?" היא שאלה חרש.
"את מדברת על הלהבתנית? היא בחדר הסמוך." אלאיה החוותה בידה אל המקום. "היא היתה פצועה הרבה יותר קשה ממך – הזאב שפגשתן הוריד לה את כל הרגל – אז השארתי אותה שם כדי שהיא תוכל לקבל קצת חום."
"היא תהיה בס – רגע, איך ידעת שפגשנו זאב?"
"סימני השיניים שעל הרגל שלה. הן מתאימות רק לזאב אאוסי."
הנערה אספה את רגליה אל חזה.
"היא תהיה בסדר?"
"היא תהיה צולעת."
הנערה השתתקה וקפצה את שפתיה בתנועה שנראה שתירגלה רבות. אלאיה ניצלה את השתיקה כדי לבחון בסקרנות את הנערה.
היא היתה צעירה, לא מבוגרת יותר מחמש עשרה, בעלת תווי פנים מעוגלים ולבנבנים שבבירור לא היו שייכים לפרוסטברס. עיניה היו ענבריות וגדולות ושיערה חום ערמוני, והסתיר חלקית את סילסולי הכסף המטושטשים על רקתה. הם היו דהוים ולא ברורים כאילו היו מריחות מכחול שעליהן נשפך מים, אבל אלאיה לא נזקקה ליותר מזה כדי לדעת שהיא בת אולנאנוס.
"את בוודאי תוהה לעצמך מה קרה." היא אמרה בפיתאומיות. הנערה קפצה בהפתעה, וידה עלתה אל מצחה.
"את וחברתיך היקרה ברחתן מאולנאנוס," פתחה אלאיה, מבלי להתחשב בתשובתה. היא הציתה אש צהובה תחת הקומקום בהינף יד והחלה לסדר עשבים בזוג ספלים. "אתן החלטתן שאאוס הוא המקום הטוב ביותר להסתתר בו, כי השלטונות לא נמצאים בו אף פעם. אבל אוי, מה חבל, שכחתן להצטייד כראוי, ואפילו אם מורת הדרך שלך היא פרוסטברסית – זה עדיין לא אומרת שהיא יודעת להתמודד עם קור בסדר גודל כזה. אז הלכתן לכן לאיבוד, ובשלב מסוים התעלפתן מהקור. אני מצאתי אתכן, כמעט מתות, הצלתי את החיים ששלכן, וריפאתי את הפצעים שלכן."
"ריפאת…?" הנערה הביטה בה בבילבול וקילפה את שכבות הבד שנדבקו לעור ידה. היא הביטה בהפתעה בידה הלבנה, החיוורת, ובחתך הסגור הנקי שחצה אותה מכף היד עד למרפק.
"איך?"
אלאיה נקשה באצבעותיה וחשה חמימות זורמת אל ראשה כאילו שתתה משקה אלכוהולי חזק. היא ידעה שעיניה זוהרות בצהוב, ותגובתה המבולבלת של האולנאנוסית רק הוכיחה זאת. היא העבירה אצבע מעל עיניה ואספה את החום, מטילה אותו אל תוך אחד הספלים. הזוהר נעלם.
"אני אמגושית." היא אמרה שלא לצורך. "אבל אני מניחה שאת לא יודעת מה זה?"
עיניה של הנערה היו גדולות ופעורות. אלאיה ריחמה עליה מעט; היא נראתה כמו מישהי שלא היתה מוכנה לסבול את מראה של טיפת דם משריטה בברך, ובהחלט לא היתה מוכנה להישרדות בתאנים הקשים של האאוס תוך הימלטות מהשילטונות. אבל היתה זו הבחירה שלה לבוא לאאוס, ובכך היא סיכנה את אלאיה לא פחות מאת עצמה.
"עכשיו תורך לסיפורים. מי את, ומה את עושה כאן?" היא נעצרה לרגע ואז חייכה אליה כשעיניה הצהובות זוהרות. "אם תשקרי, אני אשלח את גריסוולד להוריד גם לך רגל."
הזאב גירגר לצד רגליה.
עיניה של הנערה קפצו בינה לבין גריסוולד, ונשימותיה נעשו תכופות יותר. היא ניגבה את ידיה בבגדיה, ואז החלה לדבר.
"קוראים לי מירסניה, והנערה בחדר השני היא מאלינה. מאלינה הבריחה אותי מהכלא ועזרה לי להימלט איתה לכאן. היא אמרה לי שהיא מוכנה להביא אותי למקום בטוח אם אני רק אסמוך עליה. בבקשה אל תפגעי בי, אני לא יודעת שום דבר חוץ מזה," היא הוסיפה ביבבה קלה כשגריסוולד התמתח.
אלאיה קימטה את מצחה.
"מאלינה הזאת היא פרובטברסית ואת אולנאנסית?"
הנערה, מירסניה, הנהנה.
"אז למה היא הצילה אותך?"
מירסניה משכה בכתפיה, משחררת אגב את שיערה לכסות כמחיצה את עיניה.
"אבל…"
גריסוולד הזדקף ושיערו סמר. הוא חשף את שיניו ונהם לעבר החדר הפנימי. מירסניה נרתעה אחורה בבהלה ומשכה את רגליה אל חזה כך שנראתה כמו כדור מכורבל.
"הירגע, חבר קטן," אמרה אלאיה, אבל גריסוולד לא הקשיב לה. הוא היה זקוף ועיניו היו נעוצות בחדות בחלל האפל של החדר, והוא ריחרח את האוויר כאילו הריח דבר מה לא טוב. הפעם היחידה שאלאיה ראתה אותו מתנהג ככה בעבר היתה באותו יום כשהייתה בת שמונה, כשציידי האמגושים באו. היא חשה רעד עבר בגבה ומבלי משים התגנבו ידיה אל גבה, היכן שהיתה תלויה אשפת החיצים. גופה נדרך.
נערה יצאה מאפלת החדר, צועדת בצורה מגושמת על זוג רגליים לא אחידות. שיערה היה שחור של פרוסטברס ועורה אדמדם כשל הלהבתנים. עיניה האדומות, של הרוּבִּים, הביטו באלאיה במבט יציב. מבלי לנתק קשר עין, היא פנתה אל הספה, רכנה באיטיות והתיישבה. חיוך קל ריצד על שפתיה.
"אני רואה שכבר עדכנת את מושיעתנו מעט, מירסניה," אמרה הנערה. היא הרימה רגל על רגל והתרווחה בנוחות בספה כאילו היה זה ביתה שלה. "אבל אני בטוחה שאת רוצה לשמוע את הסיפור המלא, אלאיה. אל תדאגי, אני יכולה לספר כל מה שאת רוצה, תמורת מחיר מסוים. אז קדימה, מאיפה את רוצה להתחיל?"