לבחור צד (השם לא סגור עדיין.ניסיון לסיפור)

פרולוג:
גשם זלעפות ירד הלילה.
הטיפות הכו באדמה בחוזקה וברעש, כמעט כאילו מישהו מוציא את זעמו על העולם.
שדה הקוצים היה שקט וחלול ושריקת הרוח הקפיאה את הדם והעבירה צמרמורת בגופה הקטן של רונה לואיס, שברחה על נפשה.
היא נעה במהירות על-טבעית, לא אנושית.
טוב, היא באמת לא הייתה אנושית, לא לגמרי.
עברו רק שעות מספר מהרגע שגילתה זאת, שהיא לא אנושית.
שכל חייה היו שקר, שהוריה הביולוגים מתו ברגע שנולדה, שהיא השטן.
וגורלה חרוץ כאן, ברגע הזה, שהוא רודף אחריה.
היא רצה.
רגליה הדקיקות והיחפות כמעט רחפו מעל פני הקרקע אך עדיין הקוצים פצעו את כפות רגליה ושרטו את ידיה הארוכות שתלתלו עם הרוח.
הרחש היחיד ששמעה היא קול תחתוך הרגליים, שלה ושלו.
'לא תוכלי לברוח לנצח' לחש קולו הצרוד בתוך ראשה.
'זה נגמר' המשיך, 'אני תמיד מסיג את מה שאני רוצה'
'לא לא לא!' צעקה רונה במחשבותיה. היא ידעה שאם תקשיב אפילו ללחש אחד מפיו הוא ישתלט על גופה.
'זוהי חובתך,זירזרה. קבלי אותה והשלימי את משימתך. זהו הגורל שלך.' המשיך להפנט קולו.
היא כמעט עצרה להסתכל, היא כמעט הסתובבה בה, היא כמעט נכנעה.
כמעט.
רק דבר אחד עמד בינה לבין כניעה, אימא שלה. או לפחות מי שחשבה שהיא אימא שלה.
הוא רצח אותה. בידה של רונה.
ומילותיה האחרונות תחנו מרונה לא להיכנע לרוע.
ורונה נשבעה בה ובדמה, שלא תוותר. שתילחם על המעשה הנכון.
שהבטחות הסרק של שְאוֹל, הרודף הנצחי של מינה, לא יגעו בה. היא לא תקשיב לו.
כרגע, אחד ממשרתיו רדף אותה, בשם ליקוּלְד.
למרות שהיא לא ידעה בוודאות כמה כוחו גדול היא ידעה דבר אחד. אסור לה להיתפס.
'כוחך הולך ואוזל. לא תוכלי לברוח לנצח' קולו היה חזק וברור עכשיו והקושי של רונה להרחיק אותו הלך וגבר.
רגליו נשמעו קרובות יותר.
רונה החלה להרגיש עייפה גדולה. רגליה האטו וגופה הפך כבד ומסורבל.
היא לא הצליחה לנשום והיא רצתה ברגע זה רק דבר אחד.
לעצור.
היא רצתה לשכוח, רק לרגע.
לשכוח מהשבועה שניתנה ל"אימה" הגוססת, לשכוח שמתה בזרועותיה, לשכוח שיש לה כוחות והיא לא אנושית, לשכוח מכוחות האופל הרודפים אותה
לשכוח הכל. לחזור ולהיות ילדה רגילה.
רגליה הסתבכו בניהם והיא נפלה קדימה.
היא הרגישה איך הכל נעלם. איך היא אכזבה את "אימא" שלה, איך היא נכנעה בקלות כזו.
היא שנאה את החולשה שבה, היא לא יכלה לעמוד מול הרוע לבד. היא רק ילדה.
רונה איבדה את הכרתה וליקוּלְד עמד ממש מעליה עכשיו, ענן של אופל קרן ממנו.
לפתע, הכל נעצר. אור בהיר הופיע בינה לבינו. קרן סגולה נשלחה מהאור ופגעה בו.
הענן נעלם וליקוּלְד נפל. כמו גופה.
דמות יצאה מתוך האור והתקרבה לגופה הדומם של רונה.
היא בדקה את דופקה, הוא חלש אך ברור.
הדמות אספה את גופה של רונה וכמו לא היה נבלעו לתוך האור.
והשדה חזר להיות שקט.
ליקוּלְד התעורר, הסתכל סביבו וזעם היה בעיניו.
'מצאת אותה?' שמע את קולו של שְאוֹל בתוך ראשו.
'היא נעלמה' ענה.
'איך נתת לזה לקרות?' שאל בחוסר סבלנות
'הם ידעו. הם ערבו לי'
'זה לא תרוץ, ליקוּלְד. אני רוצה אותה'
'אני אמצא אותה. אני לא אאכזב אותך'
'כדי מאוד שלא. בלעדיה, כל התוכנית שלי לא תוכל לפעול.'
'אני לא אטע שוב אבא, אני נשבע'