לא רוצה להפסיק לחלום – פרק 1

1/1/2014
"וכמו שהבטחתי לכם, תלמידות יקרות, אני מחלקת לכם את החוזרים לסיור שיערך במשך 3 ימים בחודש הבא. נא להחזיר אותם חתומים עד לסוף שבוע הבא," אמרה גברת אדיסון תוך כדי שהיא מתהלכת בכיתה ומחלקת את החוזרים, טור אחר טור.
"כן, גברת אביגייל?" נתנה גב' אדיסון את רשות הדיבור לדנה, הילדה הכי יפה בכיתה.
'כל כך צפוי. כולם אוהבים את דנה. אף אחד לא רואה את האני האמיתי שלה', חשבתי לעצמי.
"יהיו שם מקלחות? אני לא אשרוד 3 ימים בלי מקלחת מסודרת", שאלה דנה בחיוך מתוק שאף אחד לא יכול לעמוד בפניו.
'חוץ ממני'.
"כמובן, גברת אביגייל. אפילו המחנכת הזקנה שלכם זקוקה למקלחת מסודרת ולטיפוח יום יומי", ענתה לה גב' אדיסון, וכל הכיתה צחקה.
"גב' אדיסון?" שאלה בנימוס מיקה, אחת הבנות מהחבורה של דנה.
'עוד שחקנית'.
"כן, גב' אדלר?"
"יהיו בנים במחנה? אני יודעת שזה בית ספר מסורתי, אבל… אבא שלי לא מרשה לי להיות בחברת בנים במשך 24 שעות…"
'בטח. כולם יודעים מה את עושה בשעות אחר הצהריים הפנויות שלך. טוב, אולי כולם חוץ מאבא שלך…'
"אל תדאגי, יקירתי, אני אדאג להרחיק אותך מצרות", אמרה גב' אדיסון בחיוך. אני כמעט בטוחה שגם היא יודעת מה מיקה עושה בשעות הפנויות שלה.
"לעוד מישהי יש שאלות?" שאלה גב' אדיסון וסקרה את הכיתה.
כן גב' אדיסון, יש לי כמה שאלות אלייך: איך הולך לך עם מר פרקר, השרת של בית הספר? שמעתי שהיה לכם ערב נהדר אתמול בערב.
ולמה את מתעלמת ממני, כאילו אני אוויר? אני מודעת לעובדה שלקחת את כל הבנות בכיתה לשיחה, אז למה אותי לא?
ולמה את "מעגלת" את הציונים של איילת? זה שהיא קרובת משפחה שלך לא אמור לתת לה בונוס.

יש לי עוד הרבה שאלות בנושאים כאלה. תסמכי עליי. אבל אני אחסוך ממך וממני את המבוכה.

אם אתם חושבים שבאתם לקרוא סיפור של נערה מתבגרת שכל החיים שלה הם דבש, שהיא מתגאה בחבר החתיך שלה ובכל החברות הנהדרות שלה, בטיפים שלה לאופנה, בקניות שהיא עושה כל היום בקניון או בדילמות שלה בנוגע לרומן שלה עם נער אחר, אז אתם צריכים לפתוח את הבלוג של דנה. תסמכו עליי, שם יהיה לכם הרבה יותר מעניין.
אבל אם באתם לקרוא בלוג של ילדה דיכאונית, שכל מה שהיא מחפשת זה קצת תשומת לב ואהבה בחיים שלה, ושהיא כבר במשך שנה וחצי שוקלת אפשרות להתאבד, ברוכים הבאים!

התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בעצת הפסיכולוגית שלי, שחושבת שאני מדוכאת מדי וכיוון שאין לי עם מי לדבר בבית אז אני צריכה להוציא את זה החוצה, לאינטרנט.
אני חושבת שזה רעיון גרוע מכמה סיבות:
ראשית, אני כותבת מזעזע, ואנשים יברחו מהבלוג הזה רק כשהם יקראו את המשפט הראשון.
שנית, אני יודעת שאני אתאכזב אם אני לא אקבל תגובות ויהיה לי עוד משהו להוסיף לרשימה של: 25 הסיבות שלי למה להתאבד (קבלו את הפרטים בהמשך…).
ודבר אחרון, אני יודעת שזה לא יעזור לי. שזה רק יגרום לי לשקוע עוד יותר בדכדוך הנוראי הזה שאני נמצאת בו כבר למעלה משנה. אני יודעת שאני רק אזכר בכל הדברים שאני נפגעתי מהם במהלך 16 שנות חיי המסכנות, זכרונות שאני מנסה להדחיק כמה שיותר עמוק פנימה במוח ולשכוח מהם.

אז למה התחלתי עם הבלוג הזה בכלל? בגלל שזאת התקווה האחרונה שלי. לתת למשהו צ'אנס להוציא אותי מהמצב שאני נמצאת בו. אולי חבריי האנונימיים יוכלו לשלוח לי גלגל הצלה.

'לאט אמילי, לאט', אני אומרת לעצמי, 'את לא רוצה להתקיף אותם בשנייה הראשונה שהם קוראים את העמוד שלך, נכון? הרי יש מצבים יותר גרועים משלך. מספיק לקטר.'

כן, יש מצבים גרועים משלי ובהרבה. ישנן בנות שעברו אונס, סחיטה, טראומה נפשית. ואני? אני סתם עוד ילדה בגיל הטיפש עשרה שמתנהגת כאילו היא בת 50 (וחושבת כאילו היא בת 50, דרך אגב), וכל מה שהיא רוצה זה טיפה של כבוד מאנשים אחרים.

'להרגע עם ההפגזות. שחס וחלילה אף אחד לא יברח'.

עריכת פרופיל, בואו נראה…

שם: אמילי רובינשטיין.
גיל: 16.
תאריך לידה: 03.5.1998
תחומי עניין: לשיר, לרוץ, לקרוא (אבל בעיקר לקרוא)
הבלוג שלך יעסוק ב…: סיפור חיי האישיים
מה את עושה בזמנך החופשי: קוראת, ומשוטטת ביוטיוב
מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה: לא ידוע עדיין
מצב רוח עכשווי: דיכאון עמוק
יום הכניסה שלך לבלוג: 1.1.2014

הוספת תמונת פרופיל. רצוי שהתמונה תראה את ה'אני האמיתי שלך'.
אי אפשר לדלג על החלק הזה?
אני מוסיפה תמונה של כלבים רצים בדשא. עדיף שאני לא אוסיף תמונה שתראה את ה'אני האמיתי' שלי. זאת תהיה תמונה עם מסך שחור.

השלב הבא היה לבחור 5 עוקבים ראשוניים שתעקוב אחריהם בבלוג. בחרתי ב5 הראשונים הכי מומלצים. בכל מקרה אני יכולה להוריד את העוקב אחר כך.

ולבסוף, העניין סודר. יש לי עמוד בבלוג, מקום לכתוב בו את רגשותיי ומחשבותיי, ובקיצור – למצוא עוד מקום שאוכל לדכא בלי שיעצרו אותי.

נאנחתי. עייפה מעצמי, עייפה מהחיים.

בתור פוסט ראשון העלתי שיר שכתבתי כשהייתי ילדה קטנה, שמחה ומאושרת. שיר שכתבתי על סוסים:

סוסים דוהרים, דוהרים רחוק
סוסים צוהלים, גורמים לכולם לצחוק

מי לא אוהב לרכב על סוסים?

להרגיש את הרוח על הפנים,
וכיצד את האוויר אתה מפלח
כשרוכבים על סוסים כולם ערניים
ופתאם, אתה שוכח
לאן רצית לרכב מלכתחילה
אז אתה
פשוט
בורח.

בתגובות כתבתי: זהו שיר שכתבתי כשהייתי ילדה קטנה, שמחה יותר ממה שאני היום. השיר הזה תמיד מעודד אותי כשאני במצב רוח רע.

ושלחתי.

כעבור כמה דקות קיבלתי תגובה מ~SECRETNAME~: "השיר ממש חמוד. רואים שאת מוכשרת  ברוכה הבאה לבלוג!"
עשיתי לה לייק והסתכלתי על השעון, מפהקת.
22:00.
זמן לישון.

נכנסתי למיטה. כך עבר לו עוד יום רגיל.
רק שהפעם, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הלכתי לישון עם חיוך מרוח על הפנים.