העולם שמעבר פרק א' – עץ הזית

"די כבר נמאס לי אני לא מבינה כלום!" צעקתי.
כל עיני הכיתה לפתע התמקדו בי. הצלחתי לקלוט מתוכן את עיני בן וליזי. החברים הכי טובים שלי אי פעם. ליזי הייתה גבוהה, שזופה עם שיער בצבע ברונזה ועיניים ירוקות – מסתוריות, תמיד נראות כאילו מסתירות סוד שאף אחד אף פעם לא יגלה.
בן היה גבוה גם הוא, היה לו שיער חום – שחור כהה ועיניים בצבע חום דבש.
שיניהם היו מושלמים מדי בשבילי. טובים ממני בכמה רמות.
אף פעם לא הבנתי למה באמת הסתובבו איתי, אבל על כל יום שעבר והם נשארו חברים שלי אמרתי תודה עשרים אלף פעם.
קמתי ממקומי בעצבים אל עבר דלת הכיתה. יצאתי וטרקתי אותה אחרי. הספקתי לשמוע את המורה מנסה למשוך את תשומת ליבה של הכיתה בחזרה אליה ואז התרחקתי.
"אני שונאת מתמטיקה פשוט שונאת את זה, למה צריך אותה בכלל זה לא שאני הולכת להיות פרופסור למשהו"מלמלתי לעצמי.
ידעתי כמה מתמטיקה חשובה, אבל הייתי כל כך שקועה בכמה אני גרועה וכמה קשה לי ללמוד מתמטיקה שלא הצלחתי להבין למה צריך ללמוד אותה.

הלכתי במסדרונות הריקים של בית הספר, כולם היו עדיין בשיעור.
ידעתי בדיוק לאן אני רוצה ללכת, והתפללתי שאראה משהו דרך הדמעות שעלו על
גדותיהן והחלו לזלוג מעיניי.
יצאתי מהדלת הראשית של בית הספר ושנייה לפני השער פניתי ימינה.
עברתי את השער הכחול – חלוד, שכל פעם שפותחים אותו הוא עוד שנייה נופל.
אבל הוא ככה כבר 3 שנים.
כעבור דקה או שתיים כבר לא הייתי בתחום בית הספר.
מולי נפרש יער שנראה כאילו ללא גבולות. מביה"ס רואים אותו אבל לא בבירור.
המשכתי ישר כל הזמן. בסוף העלייה הוא היה שם. ניצב לו זקוף, גבוה. הוא היה כל כך יפה.
נראה צעיר כמו נער. הוא היה בן 109 והוא היה עץ הזית שלנו. עץ יחיד על צוק מעל הים.
כשהייתי קטנה סבא שלי הביא אותי לפה. יומיים אחר כך נפטר.
כשליזי בן ואני עלינו לכיתה ז' ועברנו בית ספר החלטנו "לאמץ" אותו. זה המקום שלנו.
קראנו לו "הצוק".
לא שם מתוחכם כל כך כשחושבים על זה אבל אהבנו אותו.
מלמטה (מהים) אי אפשר לראות אותו. מבית הספר גם לא.
אנחנו באים אליו הרבה פשוט יושבים, צופים על הים שנדמה משנה את מצב הרוח שלו לפי שלנו.
סוער, שקט, רדום לפעמים אפילו נראה משועמם ולפעמים כאילו עומד ליצור צונאמי.
אהבנו את המקום הזה. החלטנו לא לספר עליו לאיש אף – פעם.

ישבתי תחת עץ הזית העתיק שלנו. לקחתי נשימה מלוא הריאות ונשפתי החוצה באיטיות.
פשוט ישבתי ובהיתי בים. הקשבתי לספינות העוברות, לציפורים, לפיכפוך המים וסערת הגלים.
פשוט ישבתי. נתתי לשיערי להתפרע ברוח הקלה.
"יש משהו מאוד מרגיע במים" חשבתי לעצמי. זמזמתי לעצמי שיר קליט ובאותו זמן קיללתי את ליזי
שהדביקה אותי בשיר הזה. לא היה בו משהו מיוחד.
לא מילים לא תאורים, אפילו המנגינה לא הייתה משהו אבל הוא היה קליט.
נשענתי על גזע העץ והרגשתי כאילו הוא מתעצב בצורת הגב שלי, כך שיהיה לי נוח.
השענתי את הראש לאחור ועצמתי את עיניי. נשמתי שוב עמוק ואז פקחתי אותן.
פתאום הבחנתי במשהו נוצץ בין עליו של עץ הזית.

ראיתי משהו, נראה כמו פרי, תלוי בדיוק מעל ראשי.
צמצמתי את עיניי בניסיון לזהות את הפרי המוזר אבל לא הצלחתי.
קמתי על רגלי והתקרבתי אליו. הוא לא היה דומה לשום פרי שראיתי מימי.
היתה לו צורה דומה ליהלום והוא היה בצבע זהב עם פסים כסופים.
הפרי נראה כמו השרשרת שסבי נתן לי בדיוק ביום שהראה לי את המקום הזה.
יהלום בצבע זהב עם חריטות עדינות של פרחים ועלים עליו.
"לא יכול להיות" אמרתי לעצמי, "אולי אני הוזה?" שאלתי ובאותו זמן הסתכלתי על השרשרת
המשתלשלת מצווארי. האם הוא תמיד היה שם? הרהרתי לעצמי. ואם כן,
האם ייתכן שלא הבחנתי בו כל הזמן הזה? הוא היה יפיפה. הפרי הכי יפה שראיתי מימי.
הייתה סביבו הילה זהובה והוא היה מטריף. הושטתי יד לגעת בו.
"אני רק רוצה להרגיש את המרקם שלו" אמרתי לעצמי.
נגעתי בו, היה לו מרקם קטיפתי כל כך. נעים כל כך. הוא נפל לי ליד! נבהלתי וקפצתי אחורה.
הפרי נשמט מידי ונפל על הדשא עם הפרחים שהיו בדיוק מתחתיו, כאילו היו מוכנים לתפוס אותו.
חשבתי על כל הסיבות למה כן לאכול אותו ואז על כל הסיבות למה לא לאכול אותו.
מצד אחד הוא יכול לגרום לי לחלות בכל מיני מחלות לא ידועות, ואולי אפילו למות.
מצד שני הוא כל כך יפה וכל כך מזמין טעימה שהוא לא יכול להזיק.
"נכון?" שאלתי בקול.

לקחתי נשימה עמוקה ונגסתי בפרי.
הוא היה טעים. המרקם שלו היה מושלם. מתמוסס בפה אבל לא יותר מדי.
חלק אבל מחוספס על הלשון. הוא היה הפרי הכי מתוק שטעמתי ועם זאת לא מתוק מדי.
הפרי המושלם. הרגשתי כאילו כל המאכלים בעולם לא יהיו טעימים מספיק.
כל הצבעים בעולם לא יהיו יפים כמו צבעו. כל הבדים בעולם לא ישתוו למרקמו.
הרגשתי שחיי הולכים להשתנות בעקבות פרי.
אבל… מזה? זה אמור להיות ככה? כאב חד כזה… מאיפה הוא מגיע? חשבתי לעצמי
בעודי בולעת את הביס.
פתאום הופיע כאב חד בעיניים שלי. "אההה" צעקתי.
"שמישהו יעצור את זה, את הכאב הזה העיניים שלי עולות באש" הוספתי.
אבל אף אחד לא היה שם לעזור לי. ידעתי שבן וליזי יבואו לחפש אותי פה אבל לא ידעתי
אם זה יקרה לפני או אחרי שהיעניים שלי יהפכו לעפר בעקבות "השרפה".
הרגשתי כיצד אני קורסת אל הקרקע. כיצד החושים שלי מתערפלים וכאב הראש רק מתחזק.
העיניים נעצמו וכשזה קרה לא ידעתי האם אוכל לפקוח אותן שוב.