לא הרבה יודעים – פרק 6

"אתה מכיר אותו?" שאל ג'יימס. מיון הנהן, הוא לא הוציא מילה מפיו, זה כאב לו מדי. "איך, מיון?" שאל ניאו, ליב נשענה על כתפו. מיון שתק והביט באיש ששכב על הקרקע, זקנו החום והקצר פוזר על סנטרו ופדחתו בהקה בשמש. "מיון, תדבר!" נזף בו וי. "מיון!" מיון התעשת וניתק את מבטו מהאיש. "שריידר" הוא החל לדבר "כשהייתי קטן, בערך בגיל חמש ההורים שלי נלקחו על ידי המניקמים, הייתי שבור, ולמעשה, לא כל כך הבנתי את המצב" קולו של מיון היה חנוק "התהלכתי ברחובות, לבד, וערב אחד, נער בא לעברי עם פיסת לחם ביד, הוא אמר לי 'שלום, אני שריאן, אתה יכול לקרוא לי שריידר, קח' אמרתי לו תודה והוא שאל אותי אם יש לי בית, סיפרתי לו שאנשים לקחו את ההורים שלי והוא לקח אותי תחת חסותו'. הכל היה טוב ויפה עד שנתקלנו במתקפה עם המניקמים, הם שרפו חצי מגופו, הייתי אז בן עשר אם אני לא טועה, נבהלתי נורא ושפכתי עליו מעט מים שנשארו לנו, אבל זה לא עזר, הוא התגלגל על עפר האדמה ובכך כיבה את האש, גופו האדים לגמרי, הצעתי לו ללכת לנפח אחד שראינו בדרך, שיכין לו שריון, והוא בכובד ראש הסכים,אלה היו ימים קשים, אך גם טובים, ועוד פעם, הייתה תקופה של דממה, של שקט, ואז נחתנו היישר למתקפה נוספת, אבל עם אמור עצמו, הוא כלא את שריידר ואני הצלחתי לברוח, מאז, לא ראיתי אותו" כולם דממו, אף אחד לא ידע מה לאומר, האם לשמוח שמצאו אותו או שמא להיות עצובים שירו בו ומהסיפור של מיון. "תראו!" ג'יימס שבר לבסוף את השתיקה הצורמת. "הוא נושם" מיון זינק על חזהו של שריידר, הוא הרגיש את ליבו פועם. "כנראה המתכת חסמה את הירייה מלהגיע לליבו." אמר ניאו וחיוך התפרס על פניו. "חייבים לטפל בו, קדימה, מים" צעק מיון וקרוליין פנתה אל תיק מסעה, היא לקחה את הבקבוק המלא ביותר ושפכה על פניו של שריידר. "מה…" נשמע מלמול מפיו ומיון חייך. "מיון?" שאלה שריידר ושפשף את עיניו. "שריידר" הוא התנפל עליו בחיבוק. "מה זה, איפה אני?" הוא שאלה והתיישב על האדמה. "אנחנו ירינו בך" סינן וי. "מה?" נבהל שריידר והלך לאחור. "תירגע, לא בכוונה, לא ידעתי שזה אתה" אמר מיון ושריידר נרגע. "לאן אתם הולכים?" הוא שאל מתעשת מהירייה שקיבל. "אנחנו הולכים לחסל את המניקמים" אמר מיון והרכין ראשו "והפעם לתמיד" עיניו של שריידר נפערו. "אתה רציני, תראה מה קרה לי בגלל במניקימים האלה, אני אוסר עליך" מיון הביט בעיניו התכולות של שריידר. "מצטער, אף אחד לא ישכנע אותי אחרת" הוא אמר והביט סביב, כולם הביטו בשיח המתפתח ביניהם. "אבל…" שריידר החל לאומר אך ניאו שם את כף ידו על כתף המתכת שלו. "זה לא יעזור" הוא לחש. "אם כך" שריידר נעמד "אני מצטרף" מיון נעמד גם הוא. "לא" הוא נעץ את מבטו בשריון המתכת של חברו. "מצטער חבר, אבל שמרתי עליך פעם, ואני אשמור עליך תמיד" מיון חייך ושריידר הרים אותו למעלה בידו המכנית "לתמיד" הוא אמר והוריד אותו על הקרקע. "אז ממשיכים?" שאל ג'יימס וכולם הנהנו. הם החלו ללכת זה אחר זה, מיון ושריידר בתחילת השיירה וניאו וליב, כרגיל, בסופה. קרוליין החישה צעדיה לעבר ג'יימס. "אז תגיד" היא פתחה בשיחה "בטח היה מפחיד שם בשער, הרי אתה לא רגיל והכל ו…" "כן" ג'יימס קטע את דבריה "מפחיד" קרוליין הסמיקה. "אתה אמיץ" היא אמרה ושיחקה בשיערה השטני. "תודה" הוא ענה וניסה להתחמק משיחתה, אך היא לא שיחררה אותו והמשיכה לדבר. "אתה יודע, אני באה ממשפחה צבאית" ג'יימס לא הסיט מבטו מהדרך. "יופי" הוא סינן. "ואני גם…" "בואי רגע קרוליין" קטע וי את דבריה. היא הסתובבה בחוסר רצון לעברו. "תודה וי" מלמל ג'יימס ורץ לעבר מיון.
"מה קרה?" שאלה קרוליין מבוהלת. "תקשיבי, יצא לי לחשוב על השיחה שלנו מקודם, ו…" הוא נשם עמוק וקירב את שפתיו אל שפתיה, הוא עצם את עיניו והתקרב. "אני…" קרוליין מלמלה והזיזה את פניה. "מה קרה?" שאל וי ארשת פנים עצובה השתלטה על פניו. "אני מצטערת, אבל…" היא נאנחה "אני מאוהבת במישהו אחר…" וי הנהן. "אתה שונא אותי עכשיו?" היא שאלה בחשש. "לא" הוא לחש. "או-קיי" היא מלמלה ורצה לעבר מיון. וי נשאר מאחור ופיזר עפר עם רגלו. "מטומטם אחד" הוא מלמל ורקע ברגלו בכעס.