לא הרבה יודעים – פרק 2

"החוקים כאלה" אמרה ליב בכעס "אתה שקט, לא בולט ולא קיים, זה הולך בצורה פשוטה, אני מסבירה אתה מקשיב" ג'יימס הנהן ונעמד, רגליו רעדו והוא מעד על הרצפה. "תגיד מה אתה חושב שאתה עו…" "תודה ליב" נשמע קול הנער, הוא נכנס לחדר בוא היו ועזר לג'יימס לקום. "את משוחררת, אני אעשה לו את הסיור" הוא אמר בחיוך. ליב הביטה בג'יימס במבט קר ויצאה מהחדר. "תודה" אמר ג'יימס והנער חייך. "קח את זה" הוא הושיט לעברו מקל גדול וג'יימס נשען עליו, הם יצאו מהחדר שהתברר כבקתה קטנה מעץ. "אתה בשטח המונטרום" אמר הנער והצביע על עשרות בקתות העץ הנוספות שנבנו מסביבם. "וואו, זה מדהים" אמר ג'יימס והביט בעצים שסבבו את הבקתות, עליהם היו ירוקים ונשרו על גגות העץ. "יפה אה?" הביט הנער על הבקתות. "מה זה מונטרול?"שאל ג'יימס, בתגובה הנער גיחך. "אתה מתכוון מונטרום, זה הצבא שלנו, פה אנחנו מתכננים את המהלכים שלנו, מכינים נשקים, מקבלים אנשים לצבא וכל מה שיעזור לנו לחסל את המניקמים הארורים האלה". הנער נשען על גדר ברזל שעמדה לידם. "מה העניין עם המניקמים האלה?" שאל ג'יימס ונשען על הגדר גם הוא. "מלחמה של שנים על העולם הזה, זה סיפור ארוך, אבל אקצר לך את זה, לאחר שנוצר העולם, המניקמים נלחמו עם קבוצת אנשים זעירה על השטח בעולם, קבוצת האנשים גדלה מעט אך עדיין הייתה מעטה לעומת המניקמים, קראנו לעצמנו מונטרום, עד היום אנחנו נלחמים על השטח." הנער הביט אל האופק. שיערו החום הוסט לצדדים עם הרוח הקרירה. "ומה העניין עם ליב הזאת?" שאל ג'יימס. "תסלח לה, היא עברה הרבה בחיים, כשהייתה בת חמש אמה עזבה את הבית ואביה התחתן מחדש" ג'יימס הביט בנער. "ואתה?" הנער צחק "אני, אני מתבודד, גם כילד וגם עכשיו, אני הצטרפתי לצבא לפני שנה ועכשיו אני מפקד של אחת הפלוגות" ג'יימס לא הסיט את מבטו מהנער, הוא נראה לו מנהיג והעריץ אותו על כך. "אה כן…" חייך "הסברתי לך על החיים שלי אבל לא אמרתי לך מה שמי, מיון" מיון הושיט את ידו לעבר ג'יימס "ג'יימס" אמר והושיט את ידו. "טוב, אז מה אתה עושה פה?" ג'יימס השפיל את מבטו. "נקלעתי לחדר חשוך, חסר מוצא, לפתע הקירות החלו להתקרב, אור הופיע ונגעתי בו, מאז הדבר האחרון שאני זוכר הוא את קירות העץ בבקתה. "טוב, לא מפתיע, זה השער לעולם שלנו, אבל זה יותר מדי מידע ליום אחד, בוא, אני אכיר לך חלק מהפלוגה שלי" מיון התנתק מהגדר וג'יימס אחריו. הם הלכו בין הבקתות, מנווטים בשבילים מכוסי העלים שנשרו. "שם זו המפקדה" מיון הצביע על בקתה, היא הייתה קצת גדולה מהבקתות ונצבעה בשחור. "אני אציג לך את המפלגה, ואפילו אולי תוכל להתקבל לצבא" מיון בחן את גופו הצנום של ג'יימס "ואולי לא" הוא סינן והמשיכו בדרכם. השניים עמדו מול הבקתה, היא הייתה קטנה יותר ממה שג'יימס חשב. מיון דפק בדלת. "שם, תפקיד ואישור" קרא קול גברי "מיון פולנס, מפקדת מפלגת מונטרום א' ו…" מיון הוציא מכיס מכנסיו החומים דף נייר והשחיל תחת דלת העץ. "מאושר" נשמע הקול והדלת נפתחה. "קדימה" מיון סימן לג'יימס ללכת אחריו והוא עשה כדבריו. הם עברו על פני חדרים רבים, הבקתה הכילה הרבה למרות שהמראה החיצוני שלה נראה צנום. "מה החדרים האלה?" שאל ג'יימס בעודו נשען על המקל. "מפלגות שונות, על כל דלת שאתה רואה סימן של איקס, זה חדר חניכה למונטרום." ג'יימס הנהן והם המשיכו. "הנה" נעצר מיון לבסוף מול דלת צבועה אפור בהיר "חדר שלוש, המפלגה שלי." הוא פתח את הדלת ונתן לג'יימס להיכנס. החדר היה הומה אנשים והיה נראה שאי אפשר להשתלט על כולם, אך מיון לא וויתר ושרק שריקה צורמת. האנשים השתתקו בין רגע והתיישבו סביב שולחן ארוך. "שלום לכולם!" צעק מיון בסמכותיות. "אנחנו עומדים לפעול" האנשים החלו להתלחש ביניהם. "שקט!" צעק מיון וכולם השתתקו בשנית. "אני עומד לבחור צוות מנצח, איתו נצא להביס פעם אחת ולתמיד את המניקמים, אני מבקש מתנדבים!" בחדר שרר שקט, אף אחד לא הוציא הגה ולא נע ממקומו. "אני מתנדב" לפתע קם ממקומו נער, שיערו אדמוני, כמעט כתום, עיניו חומות ומלוכסנות והוא לא גבוהה במיוחד. הוא הרים את ידו בהתלהבות וחיוך הופיע על פניו של מיון. "יפה וי" הוא אמר "עוד מתנדבים?"