לא ביקשתי להיות נכון – פרק 3: ירח של כאב

הירח המלא שטף את היער באור כסוף, והעצים הותירו צללים מרהיבים על האדמה. קרטר וניק ישבו מתחת לעץ הגדול, שוקעים בעולם הספרים והפנטזיה, שוכחים מהמציאות שסובבת אותם. השקט ששמר עליהם עד כה החל להתערער כשהרוח קיבלה עוצמה חדשה, והעלים החלו לרחוש קלות.
"הירח המלא נראה מדהים היום," אמר ניק, מעיף מבט אל השמיים השחורים כדיו. "זה ממש מרגיש כאילו אנחנו בתוך אחד מהספרים העבים שלך."
קרטר הרים את עיניו מהספר, מסתכל על הירח הגדול שנראה כאילו הוא תלוי על קצה השמיים. "כן, הירח נראה כמעט מפחיד," השיב, וחזר במהירות לספר.
לפתע, רחש מוזר הפריע לשקט של היער. קרטר וניק הרימו את מבטם ונעצרו. מבין העצים יצא קול לא רגיל – מן גרגור רפה, כמו של משהו כבד וגדול זז בין השיחים. רגע אחד היה הכל שקט, וברגע הבא, מה שהחל כצללית בלתי ברורה הפך לדמות מדהימה ומפחידה – זאב עם פרווה אפורה ועיניים זוהרות באור הירח.
"מה זה?" שאל ניק בקול רועד, רועד מהפחד.
לפני שקרטר יכול היה להגיב, הזאב נעמד למולם, גובהו מרשים ומשקלו מאיים. הוא רחרח את האוויר, והעיניים שלו התמקדו בעיניו של קרטר. באחת, הדמות המזעזעת התרוממה על רגליה האחוריות והחלה לתקדם לעברם.
"ניק! רוץ! עכשיו!" צעק קרטר, מתעורר מהפנטזיה שמילאה את מוחו. הם קפצו על רגליהם וניסו לרוץ לכיוון היציאה, אבל הזאב היה מהיר יותר מהם.
"רוץ!" קרא קרטר שוב, מנסה להניע את ניק קדימה. ניק התחיל להתרחק, עיניו מזוגגות מאימה, בעוד קרטר נעצר לרגע, נלחם נגד הפחד שבתוכו.
הקרב היה אכזרי – קרטר השתמש בכל ידעותיו בקראטה וקרב מגע, מתמודד מול הזאב הכוחני. הוא הדף את הציפורניים והנשיכות של היצור המפחיד, בכל פעם שסיבוב נוסף תפס אותו מופתע. כל מכה שהנחית נתקלה בקיר של פרווה עבה ועור עמיד. הכאב שהותירו החבטות היה בלתי נעים, וקרטר התחיל להרגיש עייף וחלש.
הזאב השתמש בכוחו המפחיד, פרץ קדימה בתנועה חדה. קרטר, בנסיון אחרון להילחם, הצליח להנחית מכה חזקה על הפנים של היצור. אבל התשישות גברה עליו, והזאב הצליח להכות אותו חזרה. בדיוק כשהוא הרים את רגלו כדי להכות שוב, קרטר הרגיש כאב חד בעורפו – נשיכה חדה שהעבירה את כל גופו לרגע של כאב נורא.
צעקה בלתי נשלטת יצאה מגרונו, ותחושת הכאב המתפשטת הייתה עזה יותר מכל דבר שהוא חווה אי פעם. כל נים בגופו כאב, כאילו כל תנועה כללה חומצה שגורמת לו לצרוח מכאב. נשימתו הפכה לשריקה, והוא נפל לרצפה, נושם בקושי את האוויר הקר.
"קרטר!" צעק ניק, אך קרטר לא הצליח להגיב. הוא התכווץ על האדמה, והכאב התפשט בכל גופו, עוצמתו כמעט בלתי נתפסת. עיניו התמלאו בלהבות של כאב בלתי נלאה, עד שתחושת החושים שלו החלה להתעמם.
לבסוף, הכאב הפך לבלתי נסבל, ועיניו של קרטר החלו להיסגר. הוא התעלף על הקרקע, גופו הרפוי נותר שוכב בין הצללים הקפואים של היער.
כשהכוכבים מעליהם נצנצו בקור, ירח מלא התבונן מלמעלה, מספק אור קריר על גופו של קרטר, ששכב חסר תנועה על האדמה. היער נותר שקט ומפחיד, חושף רק את הפחדים הבלתי ניתנים להרגשה שממלאים את המקום.