לא בטוחה לגבי השם עדיין

אלו היו חגיגות ה-50 שנים לשלטון מסדר "הסוסים הלבנים". בתקופת השלטון שלהם, בעולם סרר שלום ובכל מקום היה שגשוג ופריחה. זה היה לילה גשום ואם זאת מאות קוסמים ובני אצולה, עטויי גלימות צבעוניות וקעקועים שתעדו את המקומות מהם באו ואת תפקידם, צעדו בגאווה אל אולם הכינוסים הגדול. שכעת לאחר ששולחן האלון הגדול הוצא ממנו, הפך לאולם נשפים. החוגגים רקדו, שתו ואכלו מכל הבא ליד. נהנו מהרגע המיוחד, שחגג כעת כל העולם יחד איתם.
אבל זאת היתה הטעות שלהם, הם הניחו את ההגנות, והפסיקו לעמוד על המשמר. "רק ללילה אחד" הם אמרו. אבל הם טעו.
כי אז נכנס וורד. המלך הרם של ממלכת קאטרינה, הוא לא הסכים עם חוקי המסדר שהיו נוקשים עם המלכים. ורק חיכה לרגע זה, שבו יוכל להכות, ולעצב את העולם במו ידיו, כראות עיניו. הוא נכנס עוטה גלימה אפורה, כמו כל חברי המסדר שהגיעו מקאטרינה. הוא לא חיכה רגע אחד, לפני שהרים את ידו בפקודה לתקוף. כל לובשי הגלימות האפורות, שלפו פגיון או כל נשק שהיה בקרבתם, ושיספו אחד אחד את גרונותיהם של כל המשתתפים בכנס, עד שנשאר אדם אחד בעל רוח חיים. ראש המסדר.
"בך אני אטפל בעצמי…" קרא וורד בקולו המחוספס, והמכאיב למשמע האוזן.
"מה עשית, וורד? האין אתה יודע שאין דרך חזרה ממעשייך?" אמר בקול צרוד ראש המסדר, הוא היה המבוגר מאנשי המסדר ועד לשעה התמימה שלפני תחילת הכנס, שכב במיטתו ואינו חש בטוב. על כן לא היה במיטבו.
"יודע, גם יודע. אך זקן, תם זמנך וגם זמן המסדר הארור הזה" הקרב שאירע במקום היה גדול ואכזר מכל קרב שנערך מעולם על אדמת המקום, שקדושתו נהרסה בנחלי הדמים של כל גופות חברי המסדר הנפולים. הדבר נחקק באבני השיש של אולם, כמבקשות לזכור את אשר קרה, וצבעו את האולם כולו באדום עז.
וורד עמד לנחול בתבוסה אילולא הושיט את ידו אל נדנו השמאלי, ושלף פגיון שחור, מעוטר אבני אודם שאור הירח נבלע בתוכו כלא היה. את הפגיון תקע בחזה ראש המסדר עמוק עד חצי הניצב ולאחר ששלפהו, על סף גסיסתו, הותיר ראש המסדר על העולם קללה.
"קללה עלייך ובית ביתך, ולעולם לא תחזיק בכוח זמן רב, הנוקמים את נקמתי יעלו ויצופו כמסרבים להניח לך ועל ידם הימנית, סמל הפגיון השחור אשר מליבי שלפת" ואז נדם. האולם שקע בדממה, מלבד קולות נקישות המגפיים של צבאו החדש של וורד, כמסמלים את תחילתם של הימים האפלים בעולם.