לא אתן לך למות

"תתכופף!!" צרחה בר. בלי לחשוב פעמיים הפלתי את עצמי על האדמה, ושנייה אחר כך שמעתי חץ שורק מעליי במהירות.
בר רצה לכיווני, ושנינו נעמדנו גב אל גב בחרבות שלופות.
בדרך כלל יש יותר משני אנשים בזירת מלחמה, בעיקר כשיש כל כך הרבה חיילים משלהם כמו כאן, אבל הם תפסו אותנו בהפתעה. עוגת יום ההולדת שבר הכינה לי שכבה מעוכה על הרצפה, אחרי שבדיוק ברגע שנשפתי על הנרות צצו עשרים חיילים וזינקו עלינו בכלי נשק מוכנים לקרב. מילא להלחם בנו ולרצות לרצוח אותנו, אבל להרוס את הרגע הרומנטי שחלמתי עליו כל כך הרבה זמן?? על זה הם הולכים לשלם.
הם הלכו וסגרו עלינו. הרגשתי את שריריה של בר נדרכים כשהיא מתכוננת למתקפה.
אחד מהם איבד סבלנות וקפץ על בר בטפרים שלופים. טעות. היא הניפה את החרב שלה בצורת קשת בזריזות מדהימה והוא התפוגג באוויר.
כל השאר לחששו. קיוויתי שזה מפחד, אבל תיארתי לעצמי שזה רק נתן להם יותר מוטיבציה להרוג אותנו.
אה אופס, שכחתי לספר פרט אחד חשוב – החיילים שמולם נלחמנו היו חיות. אני לא מנסה להעליב אותם, פשוטו כמשמעו. אבל ממש לא מה שאתם מדמיינים – לא שועל וחתול, אפילו לא אריות ונמרים. מדובר בחיות אחרות לגמרי. אתם מבינים, הם הגיעו ממימד אחר – והם כאן כדי לנסות להשתלט על העולם. טוב, לא בדיוק הם עצמם, אבל המנהיג שלהם, מיראן, חולה נפש ממש. הוא חולם להרוג את כל בני האנוש ולנצל את היקום שלנו לו ולעם שלו. אה, והקאץ' – הוא אח שלי. כיף, נכון?
שלא תחשבו, היה לי קשה להאמין שהוא אחי. הסתרתי את זה מכולם, עד שזה התפוצץ וכולם שנאו אותי. לא מאשים אותם, לא קל לגלות שחבר שלך הוא אח של פסיכופט שכל הזמן מנסה להרוג את כולם. אבל הם וגם אני כבר התרגלנו לרעיון. אני מניח שעזרה העובדה שאני נלחם לצידם ולא נגדם, ושאני ובר מנהיגים את הצד שלנו במלחמה.
בקיצור, החיות שנלחמנו נגדן עכשיו היו מוזרות. עד עכשיו קטלתי כבר יתוש בגודל של סוס, עכבר מגודל עם כנפיים פרוותיות ושני זנבות וחתול עם ארבעה ראשים. ואלה רק בעשר דקות האחרונות. כאילו, זה היה יכול להיות מגניב, אם לא היינו צריכים להלחם נגדם – ובעיקר אם היינו יודעים נגד מה אנחנו נלחמים וממה להזהר.
אבל איכשהו, לא משנה כמה הבסנו – עוד יצורים המשיכו לבוא. תיארתי לעצמי שמתישהו מישהו ישים לב שאנחנו לא שם, בעיקר משום שאנחנו המנהיגים, וישלחו לנו עזרה, אבל גם הנחתי שלא תוקפים רק אותנו. כולם עסוקים במלחמה, כל אחד עם יצורים אחרים ומוזרים. אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו.
הלחשושים שלהם התגברו, הם התחילו לאבד סבלנות. הם עומדים לתקוף בכל רגע.
העפתי מבט על בר, בדיוק כשהיא הסתכלה עליי. קרצתי, והיא צחקה.
"לספור?" שאלה.
"לכי על זה."
היא הניפה את חרבה וצעקה, "שלוש!" – טוב, היא מעולם לא הצטיינה בסבלנות יתרה.
ושנינו הסתערנו קדימה.
מרגע זה הכל הפך להיות ערבוב של צבעים שמתחלפים מהר ומתפוגגים שאני נוגע בהם עם החרב שלי. הסתחררתי בניהם, מניף את החרב שלי כל פעם לכיוון אחר, מתקדם בלי לעצור. מדי פעם אחד מהיצורים היה מצליח לחסום את החרב שלי, אבל אני הייתי בשוונג – בלי לחכות שנייה תקפתי שוב כך שלא היה לו זמן להגיב. האדרנלין השתולל בגוף שלי, והרגשתי מעולה על אף ואולי בזכות המאמץ הפיזי.
ואז שמעתי צווחת כאב.
הסתובבתי מיד. בר עמדה כפופה מול נחש ענקי עם לשון מתפצלת ושני ניבים חדים, שטפטף מהם נוזל ירוק מבריק. היא אחזה בכוח ביד שלה, קצת מעל המרפק, ופניה מכווצות מכאב.
"בר!" צרחתי וזינקתי לכיוונה. הנחש קירב אליה את זנבו, כנראה כדי לכרוך אותו סביבה, והיא עמדה שם, קפואה.
לעזאזל, הם רחוקים מידי. אני לא אספיק. ההבנה הזאת נפלה עליי כמו דלי של מים קפואים.
בשנייה האחרונה בר התעוררה מקפאונה והניפה בידה הבריאה את החרב. היא הייתה איטית מאוד, אבל עדיין הספיקה לנעוץ אותה בזנב הכרוך סביבה לפני שהיה מאוחר מדיי. הנחש הפך לאד בלחשושים מוחים.
התקרבתי אליה, והספקתי לתפוס בה שניה לפני שפגעה באדמה. עיניה היו חצי עצומות ומבטה חלול.
"בר!!" צרחתי.
הרגשתי משהו מרטיב לי את החולצה. הורדתי את המבט והחסרתי פעימה – הזרוע של בר היתה מכוסה דם, שזרם מתוך שני חורים עגולים וקרובים אחד לשני. הנחש הכיש אותה, ולפי התגובה שלה לרעל הוא ארסי מאוד.
הדחף היחיד שלי באותו רגע היה להרים אותה ולרוץ למיקה, הרופאה שלנו, אבל ידעתי שהיצורים יעקבו אחריי. אני חייב לטפל בהם קודם.
הכנסתי שתי אצבעות לפי ושרקתי. תוך עשר שניות צצה נקודה שחורה בשמים, שהלכה וגדלה עד שהפכה לנשר ענק – מקס, חיית המחמד שלי. תוך כדי תעופה הוא תפס בטפריו בעדינות בחולצתה של בר ועף משם. למזלי, יש בנינו קשר טלפתי כך שהוא ידע לאן לקחת אותה בלי שאפילו הייתי צריך להסביר לו.
התחננתי בלב שהיא תהיה בסדר. אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לה משהו בזמן שנלחמנו יחד, כי לא הגנתי עליה. לא, מיקה כבר הצליחה לרפא מקרים גרועים מזה בכוחות הקסם הרפואיים שלה. וחוץ מזה, בר חזקה. היא פשוט חייבת לשרוד. אם לא…