לא אנושי – פרק 6

פרק 6 : הממלכה שלי

בעיניים נדהמות יצאתי מהחור השחור בדיוק כפי שנכנסתי אליו, הדרך החוצה הייתה בעצם גם הדרך פנימה. סביבי ראיתי את מה שאמרו לי שהיה בעצם ממלכתי, המקום הזה לא דמה כלל למה שחשבתי שידמה, הייתי בטוח שאני הולך למצוא מקום אפל, עם מפלצות מטילות אימה ולא אנושיות, מקום שבו השמש אינה זורחת אלא בצבע אדום כדם, מקום שבו מוות וחורבן הם מילים נפוצות, אשר שגורות בלשון כמו לאכול ולישון, אבל מה שמצאתי להפתעתי היה, ממלכה שלווה ופסטורלית שאנשיה, אומנם נראו לא אנושיים אך בהחלט לא היו מפלצות, דרקונים ובתולות ים היו חלק מן האוכלוסייה, והשמיים נבעו בגוון כחלחל בהיר, והשמש זרחה בצהוב רבגוני.
"ברוך הבא, הוד מעלתך" אמר נובה "לממלכה שלך" המילים הממו אותי כפי שלא יכולתי לנחש שיעשו, הייתה לי ממלכה, הממלכה שלי, לא היה דבר שלא הייתי נותן כדי לדעת מה לעשות עכשיו, אבל העתיד לא נגלה לפני כקלף פתוח, ולכן היה עלי להחליט לבדי מה עלי לעשות, ולקוות לטוב, חייכתי בתקווה.
היצורים בממלכה עצרו מעיסוקיהם והחלו מתקבצים סביבנו, היו שם כל כך הרבה מהם, מכל אופן מזווית הראיה שלי…
יצורים שחשבתי פעם, שהיו קיימים רק באגדות, בעלי חיים מדברים, גמדים, סוסים בעלי כנפיים, טרולים וציקלופים, חדי קרן, ויצורים בעלי היכולת לשנות את צורתם בהינף יד, כולם הסתכלו עלי, לא ידעתי מה היה עלי לעשות, לא הכרתי את מנהג ה"מקומיים" אם כי נובה ושחור השיער אמרו שהייתי אני זה שיצר את המקום, או לפחות מי שהייתי בעבר, לפני שהרגו אותי והורי החזירו אותי לחיים.
איזה יופי…!
נובה רכן ליד אוזני ולחש לי בשקט "הם מצפים לברכת שלום ממך, כדי שהם יוכלו להמשיך בדרכם" הוא אמר, ועיניו תרו אחר לא אנושיים שהתעלמו ממני, לא היה אפילו אחד כזה. כחכחתי בגרוני, לא ידעתי מה הוא רצה שאני אוצר להם או מה רצה שאעשה, אז החלטתי לדבוק במה שאני יודע.
הרמתי את ידי ונופפתי בעודי אומר שלום לכולם, הם חייכו וחזרו איש, איש לעבודתו, כמובן שהם לא היו אנשים, הם היו דבר מה אחר, שונה, שלא ראיתי או ידעתי עליו לפני שכל זה התחיל.
סוס מעופף אחד התקרב אלי באציליות "הוד מעלתו, אני מציאה לך את עזרתי המזערית כדי להגיע לארמונך" אמר הסוס, הבטתי בנובה בשאלה, רכיבה על סוס מעופף הייתה דבר שלא התנסיתי בו מעולם, גם להיות בעל ארמון היה בקטגוריה הזאת, בעצם כשאני חושב על כך, היום התנסיתי בהרבה דברים שלא חשבתי עליהם מעולם…
נובה חייך אלי והנהן, מאשר לי שזה בטוח ואני יכול לעלות על הסוס, ניגשתי אליו והבנתי שאין לי מוסג איך לעלות עליו, הוא היה כל כך גדול וגבוה, הייתי נמוך מאוד יחסית אליו, נובה בא מאחורי ופתר את הבעיה שלי בן רגע, הוא הרים אותי בידיו, דבר מה די פשוט אחרי שסחב אותי כל הדרך הזאת בתעופה, והרכיב אותי על הסוס המעופף.
כשישבתי בנוח על הסוס הוא הביט בי כמחכה לאישור, הנהנתי, והוא זינק מן הקרקע בפחות משנייה, פרס כנפיים לבנות-סגלגלות ודאה באוויר לכיוון מסוים, כנראה לכיוון הארמון.
הסוס המעופף הפך את החוויה המפחידה של הטיסה שאותה עשיתי על נובה לא מפחידה כלל, אפילו מרגשת ושמחה.
נובה והבחור עם השיער השחור עפו, או רדפו אחרינו, אבל אני הייתי יותר מהיר מהם כשרכבתי על הסוס המעופף, זה גרם לי לחוש התעלות משכרת חושים, חייכתי חיוך רחב שלא הרשתי לעצמי לחייך היום בגלל המאורעות המטרידים שפקדו אותי, ופרסתי את ידי בחיבה, נותן לרוח לנשוב כנגדי.
זה היה שונה לחלוטין ממקודם, מההרגשה שחשתי כשנובה נשא אותי, הייתה לזה הרגשה בטוחה, כאילו כלום לא יכל לקרות לי כל עוד אני רכוב על גב הסוס המעופף, בעודי מצחקק יכולתי לראות את זה במרחק טירה ענקית עשויה אבן לבנה ונוצצת, המקום הזה נראה לי מוכר למרות שמעולם לפני כן בחיי לא ראיתי אותו…
נובה הדביק את הסוס המעופף וצחק כאשר ראה את מבטי "זה הארמון שלך מלכי" הוא אמר לי, בחיי רק עכשיו באמת קלטתי, יש לי ארמון! לי! בחיים לא האמנתי שיגיע היום הזה, שום דבר לא יכול להרוס לי עכשיו!