לא אנושי – פרק 5

פרק 5 : אמא ואבא

הסתכלתי על הבחור עם הגלימה הלבנה, הוא לא הביט בי, אבל משום מה ידעתי שהוא דובר אמת. ממש יכולתי לחוש זאת בעצמותיי, כאילו משהו בפנים אמר לי לבטוח בדברים אותם אמר.
"אני… מלך?" שאלתי בחוסר אמון.
לחלק הזה היה לי קשה להאמין, אני לא הייתי האדם הנכון לשלוט על ממלכה שלמה.
אם הם יתנו לי למלוך שם אפילו יום אחד כל העסק יתמוטט!
"כן, אתה המלך שלנו" הוא אמר לי ורק אז הסתכל עלי, הבעת הפנים שלו הייתה מלאה בהקלה, סביר להניח על כך שהם הצליחו להציל אותי לפני שהפסיכים בשחור הצליחו להרוג אותי…
"תגיד… אמ…" הוא לא אמר לי את שמו עדיין ולא ידעתי איך לקרוא לו.
נתתי לו זמן למלא את החסר, הוא חייך "נובה" הוא אמר.
"אוקי, נובה" אמרתי בשקט.
"מה בדיוק קרה לשומרים שניסו להרוג אותי שם, במעבדה?" השתמשתי בשם הקיצור של טבל"א, היה יותר פשוט לקרוא להם המעבדה.
"אנחנו לא יודעים, בהתחלה חשבנו שאתה עשית את זה… אבל עכשיו… אין לנו מוסג, התעוררת רק כמה שניות אחרי שהגענו, כך שלא היה לנו זמן לבדוק מה היה יכול לקרות שם" הוא אמר מהורהר.
"נובה, לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותו "אני רוצה לחזור הביתה" אמרתי, קיוויתי שלשם הם הולכים.
אומנם לא הכרתי את הדרכים מפה.
נובה נענע את ראשו לשלילה "אני מצטער הוד רוממותך… " הוא הביט בי בבושה, כאילו לא לציית לדבר מה שאמרתי היה פשע נוראי
"זה מסוכן מידי…" הוא ניסה להסביר.
נאנחתי "תן לי לנחש" אמרתי "המטורפים מהמעבדה יחפשו אותנו דבר ראשון שמה?" נובה הנהן לחיוב, לא ידעתי מה יקרה להורים שלי, אבל הם היו אנושיים, המטורפים האלה לא יפגעו בהם אם לא תהיה להם סיבה טובה, אם אני אלך ולא אחזור, לא תהיה להם שום סיבה לפגוע בהורים שלי.
עפנו במשך זמן ממושך, עד שלבסוף נובה החל לנחות ליד בניין אפור ומתפורר.
הוא הביט בי בגאווה, המטרה שלו הייתה להביא אותנו לכאן.
"יש פה חור תולעת שיביא אותנו לממלכה שלך. לפני… שמתת… יצרת את המימד הזה, המימד בו הממלכה שלך קיימת, אבל לא כולם הצליחו להיכנס, רק מעטים, מאה לא אנושיים, הלא אנושיים החופשיים היחידים" הוא הסביר, בעודנו נוחתים על הקרקע.
להרגיש את האדמה תחת רגלי, היה דבר מה שהשתוקקתי לו מאז שנובה קפץ מהבניין של המעבדה, וההרגשה שיש דבר מה תחת רגלי, התעלתה על כל מה שחשבתי שאחוש, הייתי בטוח שמה שלא יהיה, אני תמיד אוהב את האדמה יותר מן האוויר.
הבחור עם השיער השחור הארוך הצטרף אלינו כמה שניות אחר כך.
הוא הביט בנובה במבט שואל.
"אני יודע שלא היינו אמורים לספר לו, אבל הוא דרש, הוא יודע הכול" הסביר נובה, הבחור עם השיער הארוך גלגל עיניים.
"אני לא מאמין נובה!" הוא אמר בתוכחה "הם אמרו לך לחכות! הם רצו לספר לו בעצמם!" הוא הביט בי במבט חושש "ההורים שלך פה…" הוא נאנח באכזבה " כשגילינו שטלב"א חטפו אותך, דבר ראשון שעשינו, באנו להודיע להם, הם הגיעו לפה הרבה לפנינו, הם בטח מתים מדאגה…".
כששמעתי שההורים שלי נמצאים בתוך הבניין האפור והמתפורר חשתי גם הקלה וגם חרדה באותו הזמן.
מה אם האנשים של המעבדה יגלו את זה?
הם יענו את ההורים שלי, ידעתי את זה, אבל לא יכולתי שלא לשמוח על כך שהם פה, שאני יכול לראות אותם, לשמוע את החדשות מהטורפות הללו מהם, אם הם יגידו לי את זה, הייתי בטוח שיהיה לי הרבה יותר קל לקבל את זה.
שאני לא אנושי.
נכנסנו, שלושתנו ביחד, אל תוך הבניין, אמא ואבא חיכו לי בלובי, הם באמת דאגו מאוד.
אמא שלי נשכה את השפה התחתונה שלה, היא תמיד עושה את זה כשהיא מאוד עצבנית או ממש מודאגת, ואבא שפשף את השעון השחור הישן שלו, אותו הוא קיבל בירושה מאבא שלו, סימן שהוא, כמו אמא, היה מודאג.
כשהם ראו אותי, הקלה שתפה את פניהם.
"דיספרנוס!" קראה אמי ורצה לחבק אותי, היא הייתה יותר גבוהה ממני בראש, שערה הבלונדיני שנאסף לאחור ברישול התנופף לכול עבר כאשר הגומייה שקשרה את שערה נקרעה.
"אמא! אבא! מה אתם עושים פה? זה מסוכן!" נזפתי בהם, שמחתי שהם פה, אבל הייתי חייב לומר את זה, הייתי מודאג מאוד ממה שעלול לקרות להם אם מישהו יגלה שהם היו פה, שטבל"א תגלה שהם היו פה.
"היינו חייבים לבוא" אמר אבא "היינו חייבים להסביר לך בעצמנו מה בדיוק… האנשים האלה רוצים ממך" הנהנתי, ידעתי שלהסביר הכול, יהיה חשוב להם, לכן שתקתי ונתתי להם לומר את כל מה שכבר ידעתי, אמא ואבא לקחו תורות בהסבר, ולבסוף הם הצליחו לסיים אותו בהצלחה יתרה.
הם הביטו בי וחיכו לתגובתי.
"אמא, אבא. אני לא יכול להיות מלך, אתם יותר מכולם יודעים את זה! אתם מכירים אותי! אני לא מסוגל לעשות את זה!" אמרתי חצי מתלוצץ, חצי רציני.
הם הביטו בי במבטים רכים "אתה מסוגל לכך" אמרה אמא שלי "זה בגלל שאנחנו מכירים אותך, זה למה אנחנו יודעים שתהיה מלך מצוין" היא אמרה.
צחקתי, שאני אהיה מלך מצוין? הם נפלו על הראש? מה הם חושבים?!
אבא תפס אותי חזק וחיבק אותי, זה היה בלתי רגיל…
"זו יכולה להיות הפעם האחרונה שנפגש" אמא הסבירה לי, ודמעות עלו בעיניה "למה?" שאלתי בטיפשות.
"הם יבואו אחרינו, אם תבוא לבקר הם יתקפו, יהיה יותר בטוח גם לך וגם לנו אם לא נפגש יותר, לא עד… שתוכל לטפל בטבל"א בעצמך" היא גיחכה בחוסר הומור.
אבא עזב אותי ונתן אפשרות לנשום "דיספרנוס יש לי משהו שאני רוצה לתת לך" הוא אמר והוציא את השעון הישן שלו מידו, זה שאבא שלו הביא לו "קח אותו" הוא אמר וענד אותו על ידי.
"אבל אבא…" מחיתי, הוא נד בראשו "קח אותו, הוא שלך עכשיו" הוא חייך אלי, אבל משום מה החיוך היה עצוב.
"את השעון הזה אבא שלי הביא לי, ועכשיו אני מעביר אותו לך…" הוא חייך חיוך עצוב, זה צרב לי בלב "לבן שלי".
נובה אחז בידי "אנחנו חייבים לזוז עכשיו." הוא אמר "חור התולעת לא יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן" הנהנתי בעצב "אז אני מניח שזה… להתראות…" אמרתי להורי, עצמתי עיניים והסתובבתי, את הכאב בליבי חשתי כמו דקירת חנית.
לא רציתי לעזוב, אבל זה היה כדי להגן עליהם, טבל"א כמעט הרגו אותי, אם הייתי נותן להם סיבה, הם היו הורגים גם את הורי, אני לא אתן להם סיבה!.
"בואו נלך" אמרתי.
נובה והבחור עם השיער השחור הובילו את הדרך, החור תולעת נראה כמו מקום שחור שלא קיים, אם הייתם מזיזים ממנו את מבטכם הוא היה נעלם מראייתכם.
לא הזזתי ממנו את מבטי, גם נובה לא, גם הבחור עם השיער השחור לא.
נובה הלך ראשון, אני הלכתי אחריו, הכול השחיר, ולא יכולתי שלא לנחש, מה העתיד טומן בחובו עבורי…