לא אנושי- פרק 3
פרק 3 – המעבדה
הבחור הנחשי נשאר בלימוזינה השחורה בעוד אני יצאתי ממנה, המקום היה תחת אבטחה כבדה, שומרים, שהיו חמושים מכף רגל ועד ראש, הם נראו כמו השומרים של ראש ממשלה כלשהו מאיזה סרט, הם עמדו קפואים במקומם לא זזים.
בחור בחלוק לבן יצא מהדלת האוטומטית של הבניין.
הבניין היה גדול, חלונותיו היו מכוסים בסורגים אפורים שצופו בצבע מתקלף, הבניין נצבע בצבע לבן חולני, הדלת הייתה שקופה, עשויה זכוכית, שלפי דעתי הייתה כנראה חסינה לכדורים. הבניין רושת במצלמות אבטחה, ולכול מצלמת אבטחה חובר מכשיר שדמה בצורתו לרובה, אבל סביר להניח שלא היה רובה רגיל.
הבחור בחלוק הלבן היה גבוהה, שערו חום דבש, ועיניו הוסתרו תחת משקפיים עבים, הן גרמו לעיניו לראות גולות ממה שבאמת היו. כשהסתכלתי עליו כל מה שבלט בפניו היו העיניים האפורות והמשעממות שלו, הוא היה חיוור כסיד, ונראה שחיוך הודק לפניו בדבק מגע.
שום דבר ממנו לא נראה אמיתי, והוא בהחלט לא נראה טבעי, ממש כמו עיניו מחזירות הצבע של היצור הנחשי.
"הגעת…" אמר הבחור המחייך בחלוק הלבן, קולו היה עצוב, אבל הוא לא הפסיק לחייך, לקחתי נשימה עמוקה "איפה אני?" קולי הפעם לא רעד, הפתעתי את עצמי עד כמה בשליטה הייתי באותו הרגע, השמיים הכחולים גרמו למקום להראות חסר חיים, מוזר ומפחיד, אבל זה לא שינה לי באותו זמן.
הבחור המחייך תפס את ידי "אני לא יכול לספר לך" הוא אמר לי ומשך אותי אל תוך הבניין המת לכעורה. השומרים אפילו לא הפנו את ראשם, הם התנהגו כאילו היו פסלים, אולם, ידעתי שלא היו.
"אז אני לא בא איתך" אמרתי וחילצתי את ידי מידו, מבטי היה מתריס, הוא הביט בי עדיין מחייך את חיוכו הלא טבעי, הוא הנהן בהבנה "הוא יכול לספר לך, הוא יספר לך הכול. גם למה נלקחת לכאן…" הוא אמר קולו היה מסתורי
"מי?" שאלתי.
הבחור המחייך צחקק "בוא" הוא אמר ותפס את ידי בשנית, מכניס אותי לבניין, הדלתות נפתחו עוד לפני שהתקרבנו, כמזמינות אותנו פנימה, וכל אותה העת הבחור עם החלוק הלבן לא הפסיק לחייך.
איך שנכנסנו הוא עצר והבעתו הזדעפה מעט, אולם הוא לא פסק מלחייך "אני צריך לכסות את עיניך בזה" הוא אמר והוציא ממחטה לבנה נקייה, לא התנגדתי, חשתי כל כך שליו שם משום מה, אומנם לא ידעתי למה…
"אז לאן אנחנו הולכים?" שאלתי, הפעם זו הייתה שאלה שהוא יכל לענות עליה, יכולתי לחוש זאת, זה עקצץ בעורי, הוא גיחך "הבניין הזה נקרא ה"מעבדה" בפי רבים" הוא אמר "אבל השם הרשמי שלו זה טבל"א, טיפול ביצורים לא אנושיים" הייתי בטוח שהפעם הוא באמת חייך, לא רק בגלל שהפנים שלו קובעו בחיוך.
"אבל אני כן אנושי…" אמרתי "למה הביאו אותי לפה" חשתי אותו מנענע את ראשו "על זה רק הוא יכול לענות לך, לי אסור, אחרת יענישו אותי" הוא אמר, קולו היה עצוב, ריחמתי עליו.
המשכנו להביט אחד על השני עד שהמעלית עצרה בדינג בקומה החמישית. שנינו יצאנו והבחור המחייך הוביל אותי דרך מסדרון אחד למשנהו, עד שלא הייתי מצליח למצוא את הדרך חזרה גם אם הייתי מוריד את הממחטה, לבסוף נעצרנו והבחור המחייך הוריד לי את הממחטה, הבטתי סביבי.
היינו בתוך אחד מחדרי העבודה של ה"מעבדה", הוא נראה בערך כמו שחדר העבודה של הורי נראה אז הוא חש די נוסטלגי, לא פחדתי, פעם נוספת אומץ ליבי הפתיע אותי, חייכתי בוחן את המקום, הבחור המחייך הסתובב "הוא עוד מעט יגיע, אני חייב ללכת עכשיו" קולו היה עצוב, הוא יצא מהחדר, עדיין מחייך.
חיכיתי שם, על הקולב בקיר נטלו כמה מעילים לבנים, כל מיני מכשירים מלאו את החדר, מיקרוסקופים, ומשקפי מגן, צנטריפוגה, וכל מני דברים אחרים שלא הכרתי אבל הורי הרבו להשתמש בהם, חייכתי בביטחון, הבחור שיבוא עכשיו יוכל להסביר לי הכול ואז אני אוכל לחזור הביתה, אמא ואבא ישאלו איך היה היום בבית הספר, ואני אענה שהיה כרגיל, ואז אספר להם על ההרפתקה הקטנה הזאת, והכול יחזור לשגרה…
לחדר נכנס בחור רגיל מראה בדיוק שחשבתי שהם הולכים לייבש אותי כאן לנצח, הוא היה ג'ינג'י עם עיניים חומות, ולבש חלוק לבן של חוקרים מעל לבגדים זולים עם תמונה של חזיר, הוא נעל נעלי ספוט בלויות, וחייך אלי בנוחות "שלום לך" הוא אמר "חיכית הרבה זמן?" הוא שאל.
נענעתי בראשי לשלילה "לא, באת בדיוק בזמן כדי להסביר לי כמה דברים" אמרתי בחיוך מזויף, הבחור מחה כף וגיחך "אתה יכול לקרוא לי דוקטור ג'י" הוא אמר, גלגלתי עיניים "מה אתה רוצה?" שאלתי, הוא חייך חיוך מרושע "רק את הניסוי הכי גדול שההורים שלך ערכו"
הוא הצביע עלי שנייה אחרי זה.
"אותך".
פרצתי בצחוק "אני לא ניסוי" אמרתי "אני בן אדם רגיל" הבחור, ג'י נד בראשו "לא אתה לא אנושי" הוא נקש באצבעו וכמה בחורים עם רובים וז'קטים שחורים נכנסו לחדר "זה למה ביקשתי שיביאו אותך לטבל"א, טיפול ביצורים לא אנושיים" הוא נקש באצבעותיו פעם נוספת "אני באמת מקווה בשבילך שאתה באמת לא אנושי" הבחורים החלו לירות עלי צרורות של כדורים.
הדבר האחרון שאני זוכר היה שהכול נהיה פתאום אדום ואז התעלפתי, אני מקווה…
תגובות (1)
אני אוהבת!!!