לא אנושי – פרק 1

פרק 1- הנאום

הורי תמיד ציפו ממני לגדולות.
הם תמיד אמרו לי שכשאגדל אני אהיה אדם חשוב ושאנשים רבים יהיו תלויים בי, אולם בחלומות הכי פרועים שלי, לא חשבתי שלזה הם התכוונו.
יכול להיות שזה לא היה מה שלו הם התכוונו, רוב הסיכויים שזה אפילו לא עלה בדעתם.
אבל עכשיו אני יודע, הגורל הוא בהחלט דבר אכזר, אם הוא עיוות את דבריהם בצורה כזו, אכזר ומעוות.

היום הגורלי:

השעון המעורר שלי העיר אותי באותו הבוקר בשעה חמש.
היו לי דברים רבים שהייתי צריך לעבור עליהם, אסור היה לי לבזבז, אף לא שנייה אחת חשובה מזמני המוגבל.
נאנחתי, עוצר את השעון שטרטר לי בראש בצליל מעצבן, שלא הותיר אף ברירה חוץ מלקום ולכבות אותו.
הסתתי את הסמיכה הצמרירית והרכה, שכיסתה אותי, ולבשתי את בגד בית הספר שלי.
תלבושת אחידה אפורה ומשעממת.
ניגשתי למחשב שלי, היו בו כל הדברים אותם רשמתי. תמיד העדפתי את המחשב,
לא כתבתי על דפים, דפים עשויים מעצים וכדי להכין אותם, אותם עצים צריכים להיכרת. אחרי הכול זה לא שיש לנו מלאי בלתי מוגבל של עצים במדינה הזאת שלנו…
הדלקתי את המחשב והדפסתי את הנאום שאותו הייתי צריך לכתוב ליום תחילת הלימודים, כלומר להיום.
הדף שבו השתמשתי היה ממוחזר, אז לא לדאוג שום עץ לא נפצע!.
הנאום שלי לא היה ארוך, אך גם לא היה קצר, הוא היה בדיוק במידה שתספק את המורים ולא תשכיב את התלמידים לישון.
התוכן לא ממש שינה לא לצד האחד ולא לשני. חייכתי, לא היה ספק בליבי, היום הזה יהיה יום מצוין.
לקחתי את התיק שלי והכנסתי את הנאום לתוכו, נעלתי נעלי התעמלות כחולות בהירות וירדתי מחדרי שמוקם בעליית הגג.
אמא ואבא עדיין ישנו במיטותיהם, הם היו מותשים, הם עבדו כל הבוקר במעבדה לחקר הגנטיקה, הם חוקרים עכשיו סוג של מוטציה נדירה שמשפיעה על יצורים חד-תאיים.
נושא די משעמם לדעתי, אבל ההורים שלי חושבים שזה הדבר הכי מדהים ומרתק אחרי עידן הקרח האחרון, גיחכתי לעצמי, ויצאתי מהבית מבלי לאכול ארוחת בוקר, לא ידעתי כיצד קיבתי תגיב עם כל הלחץ שאני אהיה שרוי בו ולא רציתי לקחת שום סיכוי מיותר.
יצאתי מהבית, בית הספר שלי היה רק במרחק של כמה רחובות מפה, חמש דקות הליכה.
חייכתי, יודע שאני אהיה הראשון שאגיע, בדיוק כפי שביקשו ממני גם המורה ללשון וגם המחנכת. הם רצו לעבור על הנאום שלי לפני שאני מקריא אותו, וכן לעשות חזרה גנראלית על כול מה שיהיה היום. לא רק אני אגיע כמובן, היו אחרים, אבל הייתי נחוש לבוא לפניהם.
רצתי לבית הספר,בטני מתחילה לקרקר באופן מעורר רחמים, ידעתי שלא יהיה טעם להשקיע בניסיון להשתיקה.
הרחובות היו ריקים מאדם, משהו שהיה די ברור מפאת השעה המוקדמת, כולם עדיין היו במיטות וישנו.
כשהגעתי לבית הספר אחרי רק שתי דקות של ריצה התנשמתי מעט בכבדות אבל מצב רוחי היה בשחקים. השומר של בית הספר עמד שם ליד השער וחייך אלי.
"מה שלומך היום די?" הוא שאל, כולם קוראים לי די, השם האמיתי שלי ארוך ומייגע, האמת שמרוב שכולם קוראים לי ככה גם אני התחלתי לקרוא לעצמי בשם המקוצר שלי, רק הורי דבקו בשם המקורי, דיספרנוס, חתיכת שם לא?
טוב זה לא ממש שינה לי, עבורי ועבור כל אחד אחר בעולם הזה, קראו לי די, ואהבתי את זה.
"מעולה! אתה נראה טוב היום, עשית משהו עם השיער אולי?" שאלתי אותו בחזרה, למרות שהוא תמיד נראה אותו דבר.
גם היום הוא לא נראה שונה, אבל הוא תמיד אמר לכולם שכל בוקר הוא עושה תסרוקת חדשה לשיער, אז כדי לא להיות גס רוח הערתי לו על השיער בכול יום.
כמו כל יום הוא חייך בגאווה "באמת?" הוא שאל "הפעם יותר טוב מהאחרים?" הוא שאל, הנהנתי לחיוב "מעולה! נראה שאני משתפר!" צחקתי בקול רם "טוב אני ממש חייב לזוז, מחכים לי" אמרתי מזדקף "אהה נכון!" הוא אמר "אתה זה שקורא את הנאום השנה!" הוא אמר נזכר, חייכתי מהנהן לחיוב "כן, לדעתי הוא יצא ממש טוב" שיקרתי, לפי דעתי הוא היה שחוק עד ליסוד, משהו שקראו כל שנה תלמיד אחר תלמיד, לא היה בו שום דבר יוצא דופן.
"טוב אז תיכנס ותעשה חיים" הוא אמר, הנהנתי, ושמעתי בעצתו.
בית הספר נראה ריק בדיוק כפי שהרגיש, הלכתי לחדר שבו יתקיים ה"נאום הגדול" שלי, חדר שכונה בפי כל "האודיטוריום" למרות שלא הזכיר כלל שום אודיטוריום…
המורה ללשון והמחנכת שלי גברת בירד כבר היו שם, לא מפתיע במיוחד, אף אחד אף פעם לא ראה אותן עוזבות את שטח בית הספר וגם לא מגיעות אליו, פעם התרוצצה שם שמועה, שהן חיות פה, באין יודעין, אבל אחרי שמפיץ השמועה סולק מבית הספר איש לא העז לדבר עליה יותר.
"די אתה פה" אמרה המורה שלי ללשון גברת קורט "הגעת מוקדם" אמרה גברת בירד.
שתיהן נראו כאילו יצאו ממגזין אופנה.
לשתיהן היה שיער בלונדיני חלק כמו קרש ועיניים כחולות דהויות, הן תמיד, אבל תמיד לבשו מכנסי ג'ינס וחולצות צמודות, ולרגליהן נעלו תמיד מגפי עור שחורים, אבל לא את אותו המגף.
חייכתי אליהן "כן אני אוהב להקדים, מאשר לאחר" אמרתי, נותן להם רושם של תלמיד אחראי, שתיהן חייכו בשביעות רצון "טוב אז למה שלא תיתן לי לראות את הנאום שכתבת?" שאלה גברת קורט, חייכתי והוצאתי אותו מהתיק שלי, הוא נראה מושלם, ועדיין היה טיפה חמים.
גברת קורט בדקה אותו.
"מושלם!" היא אמרה בשביעות רצון "אין פלא שאתה תמיד מקבל אצלי מאיות בכול, מבחן שאני עורכת!" היא אמרה בשמחה, לא תמיד קיבלתי אצלה מאיות, היא רק הגזימה…
לגברת בירד הייתה ההבעה המשועממת שהיא תמיד עוטה, אבל זוויות פיה התעקלו מעט למעלה, כאילו ניסו לחייך אבל לא הצליחו "אז למה שלא תלך ותקריא לנו את יצירת המופת?" היא שאלה אותי, הנהנתי, לוקח את הנאום שלי בחזרה ועולה על הבמה.
על הבמה היה מיקרופון, נעמדתי מאחוריו והתחלתי להקריא.
קראתי לאט, עליתי וירדתי בטונים כשהיה צריך, וסיימתי זאת בדיוק כפי שהן רצו. הבעת הסביאות על פניהן הייתה כה דגולה שבקושי שלא התפקעתי מצחוק.
כשגמרתי לקרוא, וכל אלו שעלו אחרי לבמה סיימו, צלצל צלצול ראשון והורה לכול התלמידים שבית הספר עמד להתחיל, מחוץ לאודיטוריום יכולתי לשמוע את שיחותיהם הנרגשות של התלמידים, פיהקתי.
חכינו עד שכולם נכנסו ואז הטקס התחיל.

שקט שרר באודיטוריום.
עליתי לאט, לאט לבמה, ונעמדתי למול המיקרופון, כל התלמידים החלו להביט בי, ואני בתורי הקראתי את הנאום.
בסוף הקראת הנאום ירדתי מן הבמה אל מאחורי הקלעים, ושם חיכו ארבעה בחורים שריריים עם משקפיים שחורות שהכהו את מה שהיה מאחוריהם, הם לבשו חליפות שחורות יקרות למראה וידיהם החזיקו רובה, כל אחד מהם אחד.
ומשהו אמר לי שהם לא ביקשו הדרן…