לאתגר של יוטה – ובכן, זוהי הכרזת מלחמה- פרק 2

דלת הצריף נפתחה.
ג'ניפר נכנסה פנימה כשעל פניה דם טרי ושיערה השטני מבולגן ומלא בעלים יבשים.
"ג'ן מה קרה?" שאלתי בבהלה ורצתי אליה.
"א..א…אני ו.." היא אמרה בקול צרוד והתעלפה.
"ג'ן?" שאלתי בשקט כשהתעוררה וליטפתי את שיערה, שעכשיו נראה יפה מתמיד, אחרי שניקינו אותו מכל הלכלוך.
"ה..כל ב..בסדר." היא ענתה והשתעלה.
"מה קרה לך?" שאלתי ועזרתי לה לעמוד.
היא התנדנדה מעט ונפלה לישיבה.
"אני ואשלי הלכנו לסיבוב קצר ביער, בשבילך. ופתאום שמענו יריות." היא אמרה.
"נפצעתם??" קטעתי אותה.
"לא, ברחנו כשהיריות התחילו." היא ענתה.
"אז מאיפה הדם?" דן התפרץ לשיחה.
"אני לא בטוחה." היא ענתה בשקט.
"מה זאת אומרת לא בטוחה?" הוא שאל.
"היא לא זוכרת כלום." עניתי בשמה בחשש. "מה את זוכרת?" המשכתי אחרי שהתאפסתי.
"היינו ביער ודיברנו, כשהגענו לאזור של העמוד שמענו המון יריות. תפסתי ביד של אשלי וברחנו. כשהגענו לעמוד עצמו ראיתי עיניים ירוקות, עיניים של איש זאב. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שנכנסתי לכאן." היא ענתה.
"קול?" דן שאל, הוא כנראה הריח את הפחד שלי.
"אתה יודע של מי היו העיניים האלה??" ג'ניפר שאלה.
"אני יודע." אמר דוקטור וולף כאשר נכנס פנימה.
דוקטור וולף הוא אדם זקן, נמוך וקירח, ולכן הוא הדרואיד המושלם.
"הן של אלן." המשכתי אותו באנחה.
"אלן? באמת??" ג'ניפר שאלה.
"כן, אלן סקרין, אמא שלך." עניתי.
"היא חיה?" ג'ניפר שאלה.
"כן, והיא מחפשת אותך." דוקטור וולף ענה.