לאתגר של יוטה-המלחמה: פרק 5 (לפני שאתם קוראים רק משהו קטן ברציתי להוסיף (: )

אני מתעוררת שוב בחדר שקירותיו לבנות ורק ריח ניקיון חריף מבהיר לי שזהו לא חדרי, לפי קול המכונות והצריבה בידי השמאלית אני בבית חולים שדה במחנה. ידיי היו כבולות למיטה, הרגשתי שאני לא לבד בחדר למרות שלא הצלחתי להרים את ראשי גבוה מספיק כדי לראות מי זה.
"התעוררת, את חיה." ארנולד אמר בקול צרוד וניכר מקולו שבכה.
"מה קרה?" שאלתי בגרון יבש וניסיתי להתיישב ללא הצלחה, הרגשתי כמו חיה שהתפרעה והיו צריכים לרתק אותה.
"את פשוט רצת ממני, ברחת לתוך היער. מצאו אותך אחרי כמה שעות מול ערפד מת, ניסית לתקוף כמה מהחיילים והם היו צריכים לעלף אותך. היו לך הרבה פציעות חמורות ונשיכות ערפד, חשבו שתמותי מהם אבל כנראה שעל בני תערובת נשיכות לא משפיעות.
"מה עשיתי לערפד?, שאלתי, אני לא רוצה תמונה גרפית מידי במוחי אבל הפרטי שארנולד סיפק לי היו מטרידים במיוחד. עדיין לא ראיתי את פניו כשדיבר, אבל לפי מוצא קולו הוא ישב מולי.
"את ישבת על הבירכיים מולו, מילמלת משהו בשפה שאף אחד לא הבין, איפילו לא המכשפים, ופשוט הבטת לתוך היער. נראה שהוא היה זה שנשך אותך, שיניו היו מכוסות דם ולך היו פצעי נשיכה על שתיי הידיים והצוואר. קרעת את החולצה שלו וסירטטת רונה על החזה שלו, גם אותה לא הצליחו להבין. כשהצליחו לעלף אותך הביאו אותך לכאן וניסו להוציא את ארס הערפדים מדמך אבל התעוררת והתחלת להתנגד שוב, בשלב הזה קראו לי. הם לא יודעים עלינו, קראו לי כי אני הסגן שלך. ביקשתי שכולם יצאו וניסיתי להרגיע אותך, אחרי כמה דקות פשוט נרדמת. הרופאים ההגיעו ולקחו אותך לניתוח, נראה שגרמת לעצמך זעזוע מוח קל אבל לא ידעו אם אולי הוא יחמיר עם תמשיכי להתפרע. אמרו לי לחכות שתתעוררי ולדווח עם את מסוגלת לתפקד, אני הולך לומר להם שהכל בסדר ואת רק לא זוכרת את אמש."
"אמרת שאחרי כמה דקות נרדמתי, מה עשית לי?" שאלתי והוא התקדם ליציאה מהחדר סובבתי את הראש אליו והוא היה עם גבו אליי. כשהוא הסתובב אליי ראיתי את השריטות על פניו הרכות, קווים ורודים וארוכים לאורך פניו מקו שערותיו ליד עינו השמאלית ועד לקו שפתיו מצידן הימיני. ליבי פעם בפראות ודמעות נקוו בעיני, הוא חזר להביט מחוץ לחדר. "אני כל כך מצטערת ארנולד, אני.. אני לא יודעת מה נכנס בי." הוא נאנח ונשם עמוקות מנסה שלא לבכות גם למשמע קולי החנוק.
"אני יודע איז, אני אוהב אותך." אמר ויצא מהחדר שלי, נשמתי עמוקות ובלעתי רוק. עצמתי את עיניי מקווה להתעורר בחדרי ולראות שהכל רק חלום, אבל עצימת עיניי רק הביא תמונות מזוויעות של אירועי אמש.
"הכל בסדר איזבלה, את רק רואה למה את מסוגלת." אמר הקול העמוק בראשי, פקחתי את עיני וראיתי את הדמות מהיער. היצור המוזר שלא הצלחתי לזהות, הוא היה לבוש בברדס שחור וכל מה שראיתי היה את טפריו הארוכים והחדים.
"מי אתה? מה אתה? מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בקול מפוחד והוא צחק בשקט.
"את תדעי בקרוב איזבלה, הכל יתבהר לך כשתראי מי היו הורייך באמת. תראי מה הם עשו לך ולי, אני אראה אותך בקרוב איזי." הוא אמר וחיוך קל בקולו, הוא נעלם שלא היה בענן שחור שהסתחרר סביבו. צרחה עלתה במעלה גרוני אך כשארנולד נכנס אחרי שהדמות נעלמה החנקתי אותה בפה חתום, הוא הביא לי כמה טפסים והניח אותם לרגל מיטתי. אלו היו מסמכי שיחרור, הוא שיחרר את ידיי והניח בידי הימינית עט.
"תחתמי, אני רוצה להוציא אותך מכאן."
"איך אתה יכול להיות כל כך אדיש למה שעשיתי לך?"
"אני יודע שלא את עשית את זה, ראיתי את זה בעיניים שלך. לרגע אחד הבטת בי בעיניים הצלולות והכחולות שלך ואז האישונים שלך התרחבו כל כך שנראה כאילו עינייך שחורות, ניסית ללטף את פניי ואז פשוט שרטת אותן. משהו נכנס בך ואני מתכוון לגלות מה זה." הוא נשען כנגד הקיר וידיו שלובות על חזו.
"אתה ממש צריך לאהוב מישהו כדי לראות את זה." אמרתי והוא הביט לתוך עיניי, הוא התקדם לדלת החדר וסגר אותה.
"אני לא יכול לאהוב מישהו כמו שאני אוהב אותך איז, אני מכיר אותך 13 שנים. אני יודע שאת לא יכולה לפגוע בי בידיעה שאת עושה את זה, אני מכיר אותך איז." הוא התקדם אליי והתיישב על המיטה שלי.
"אני גם אוהבת אותך, אבל אני מסוכנת בשבילך. אני מסוכנת-" הוא קטע אותי עם נשיקה עמוקה, הוא תפס את העורף שלי וקירב אותי אליו צמוד לגופו החם. ידיי חפנו את שיערו השופע והוא הניח את ידו על מותני והוא התקרב אפילו יותר משעין אותי לאחור על המיטה.
"איז, אנחנו נפתור את זה, אני מבטיח לך שהכל יסתדר." הלמות ליבו על שלי היו כה חזקות ומסונכרנות, נשימותינו התערבבו והוא הביט עמוק לתוך עיניי וזה הרגיש יותר אינטימי מכל מה שאי פעם חוויתי.
"אני רוצה שתבטיח לי משהו אחד, רק אחד אר." אמרתי והוא התיישר שוה.
"בסדר, הכל בשבילך.
"אם אני אהפוך למסוכנת מידי, אם לא נוכל למצוא דרך לעצור את מה שזה לא יהיה. אני רוצה שתבטיח ללכת, תבטיח שתעזוב אותי. תחיה את חייך בצורה מלאה, בלי הפחד שיום אחד אצא משליטה ואהרוג אותך ואת המשפחה שלנו."
"את יודעת שאני לא יכול לעשות את זה איז, אני לא יכול לעזוב אותך." הוא אמר ופניו עצובות ורציניות, פניו התעצבו כשמילמלתי את ילות הלחש שקטיה לימדה אותי.
"אתה תקשיב למה שאני אומרת ותעשה כדברי," דמעות זלגו מעיני כשלחש השליטה עירפל את מוחו "אתה תבטיח לי שתעשה את מה שאמרתי לך." הדמעות זלגו והרטיבו את מצעי המיטה, הוא התנער מהלחש והביט לתוך עיניי.
"למה איז?" הוא שאל בעצבות ואני מחיתי את הדמעות מעיניי, הוא קם ופתח את הדלת. "הגדוד באימונים, כשתרגישי שאת יכולה בואי למטווח."הוא יצא מבלי אפילו להביט בי ואני שכבתי לאחור במיטה, נרדמתי ובשנתי חלמתי.

המבוך היה ארוך ומפותל, נכנסתי למעמקיו והתחלתי לרוץ לכיוונים שונים מנסה למצוא את היציאה. כשנתקלתי במבוי סתום הסתובבתי וחזרתי על צעדי עד שמצאתי דרך אחרת, לחגורה שלי הייתה קשורה חרב שזרחה באנרגיה ירוקה כחלחלה כמו צבע הקסם שלי. מנסה למצוא את דרכי במבוך שקירותיו אבן חלק וקר אני נתקלת בשברי שריונות ובנשקים עזובים, ריח ריקבון עולה באפי וגורם לי לבחילה. אני מנסה לראות לאן אני רצה וגם לתכנן את צעדיי הבאים, בתוך הכיס הפנימי של הג'קט שלי יש את האקדח הישן שלי. אני מוצאת מבוי סתום וחוזרת אחורה פונה לכיוון אחר, אני רצה ומסתכלת סביבי, נראה שאני לבד ואין אחרים במבוך איתי. באפי חוץ מריח הריקבון גם פרחים שנראה שצומחים מסביבי בשיא פריחתם, להב החרב נדפקת בירך השמאלית שלי כשאני רצה והאקדח בצלעותיי. אני מגיעה לעוד מבוי סתום ומנסה להטיל לחש שיגור אך אני לא משתגרת לשום מקום, אני מטילה במהירות לחש הגנה מפני קסמים ומסדרת את נשימתי לפני שאני מחילה לרוץ שוב. אני עייפה אבל יודעת שאם אנוח לא אצא מכאן עד שירד הלילה, אני לא אשן עד שאמצא את הדרך החוצה מכאן. אני בצומת דרכים ולוקחת את הדרך הימינית, משם עוד שלושה דרכים מתפצלות. הקירות גבוהים מידי כדי שאוכל לקפוץ מעליו וחלקים מידי כדי שאוכל לתפס מעליהם, אני מרגישה שמישהו צופה בי ואני מתקדמת בדרך האמצעית. אני מגיעה למין שטח פתוח רחב ידיים, אני מסתכלת מסביבי ורואה רק עוד דרכים ללכת בהם. אני עוצמת את עיניי לרגע ולוקחת צעד קדימה, מנסה להרגיש אנרגיה בכיוון מסוים. אני מרגישה משהו מאחורי ואני פוקחת עיניים, כשאני מסתובבת עומד מולי יצור מוזר ומכונף. הוא לא יותר גדול מילד קטן אבל יש לו טפרים שנראים אכזריים במיוחד, הוא בוחן אותי במבטו ועיניו שחורות כפחם ונראות גדולות מידי לראשו. הוא מחייך חיוך מלא שיניים צהובות וחדות ואני שולפת את חרבי, מילות לחש גירוש בפי כשהוא מתחיל לעוף לעברי ועורו הופך לאדום עז. הוא מתחיל לתקוף, הוא מנסה לנשוך אותי ואני מתכופפת ומתחמקת ממנו. אני מרימה את חרבי והוא חוסם את המכה עם טפריו, קול חריקה של מתכת על מתכת נשמע וגורם לי לצמרמורת. הוא מנסה לנשוך אותי ואני דוקרת את בטנו, דם שחור זולג מהפצע שלו והוא מביט בי בעיניים פעורות. אני מטילה את הלחש והוא נראה כאילו שורפים אותו באש ואז נעלם, אני מתנשמת ואז מנסה להירגע. הוא מופיע שוב מאחורי ונושך את כתפי, אני צורחת מכאב ואז מעיפה אותו ממני. הוא צוחק בקול של ילד קטן שמעביר בכל גופי צמרמורת נוראית, הוא שולף שוב את טפריו ועף לעברי. האנרגיה בחרב שלי זורחת כשאני מכניסה את החרב לאזור החזה שלו והיא יוצאת מהצד השני, עיניו של היצור פעורות לרווחה ומפיו יוצאת צרחה נוראית. דם שחור זולג על ידיי והוא שוכב ללא ניע על חרבי, אני מוציאה את החרב מחזו וממשיכה לרוץ קדימה. אבל מולי נעמד הדמות מהיער בברדס השחור, הוא מרים את ראשו אליי וחושף פנים מעוותות.
"איזבלה, אולי תפסיקי להרוג את השליחים שלי אלייך?" הוא אמר בקולו המחריד, אני בולעת רוק בקול ואוחזת בחרבי שוב.
"אולי אם תסביר לי מי אתה ומה אתה רוצה ממני אני אשקול." אמרתי והוא חייך חיוך מוזר, עורו כמו של היצור היה אדום עז ונראה כאילו רואים את בשרו. במקום שבו אמור להיות האף שלו יש רק שני חורים כמו בשלד, נראה שלחייו שקועות כל כך שעצמות לחייו בולטות.
"או איזבלה, מתי תביני שאין מה שאוכל לעשות עד שתביני הכל. את צריכה לראות את כל האמת כדי שאוכל להסביר לך מה התפקיד שלי בחלומותיך ובחזיונות שלך, אוכל לומר רק זאת. אני אמיתי לחלוטין ויש לפחד ממני, את לא תוכלי לגבור עליי איזי." הוא העלה את חמת אפי והסתערתי לעברו. הוא הרים את ידו ואני קפאתי במקומי לא מסוגלת לזוז, נשימתי התגברה קצב באופן מדאיג.
"עזוב אותי יצור!" צעקתי אליו והא חייך חצי חיוך מזוויע, עטפה אותי אנרגיה שחורה שהחזיקה אותי במקומי. הוא התקדם אליי וידו עדיין מורמת, הוא היה סנטימטרים ספורים ממני והבנתי שהוא לא גבוה ממני ביותר מכמה סנטימטרים.
"תאמיני לי שכשתדעי את האמת לא תקראי לי ככה יותר, את תביני למה אני כאן." בידו השנייה אחז בפגיון מוזר והחליק חלק משיערי איתו מאחורי אוזני. הוא הביט לתוך עיניי וראיתי ששלו כחולות וצלולות בדיוק כמו שלי, מבטו העביר בי צמרמורת וניסיתי שוב לזוז.
"תן לי ללכת, אין לך מה לעשות בי כאן!" צעקתי והוא התקרב יותר, הבל פיו החם על עורי.
"את ידעת שאם את נהרגת בחלום את נהרגת במציאות איזי?" הוא העביר את להב הסכין על הלחי שלי ודם זלג במורדו, הטעם המתכתי של הדם שלי ניגר בפי וירקתי אותו לתוך פניו האדומים של היצור.
"תן לי ללכת יצור שכמוך!" צעקתי שוב, הוא ניגב את פניו עם גב ידו שאחזה בסכין.
"לא היית צריכה לעשות את זה איזי, אני לא מחזיק אותך כי אני רוצה. אני עושה את זה כי אני חייב." הוא הביט שוב עמוקות לתוך עיניי, הוא לקח את ידי המשותקת והרים את ידו שוב.
"לא! עזוב אותי!" אמרתי והוא העביר את הלהב לאורך ידי, משסע את עורי ודם זולג מהחתך שעשה. צעקתי בקול והוא הביט על ידי מחייך, הוא חתך באופן זהה את ידו והחזיק אותי בזרועי.
"דמך דמי איזי, עכשיו תתעוררי!" הוא אמר והכאב העז גרם לי לקפוץ מבהלה ולצרוח במיטת בית החולים הקשה שלי.