לאתגר של יוטה-המלחמה: פרק 2

אני מתעוררת והוא לידי, הנשימות שלו חמימות על עורפי החשוף. אני יוצאת בזהירות מהמיטה מנסה שלא להעיר אותו, הוא מסתובב ופונה לקיר ואני עומדת ומסתכלת עליו. רצפת האבן הקרה מקפיאה את רגליי היחפות, מתוסכלת על כך שלא קיבלתי את חום הזאב מאבי ומחוסר הקרבה שלי לארנולד אני נכנסת לשירותים הקטנים והלבנים בחדר הפצפון שלי. אני שותפת את פניי ולובשת את מדי הלוחם שלי שוב, מהחלון הקטן שמעל הכיור נכנסות רצועות של אור ירח. עוד מעט השחר יעלה, אני צריכה להעיר את ארנולד ולזרז אותו לחדרו לפני ההשכמה.
"ארנולד, עוד מעט השכמה." אני אומרת ומנערת אותו קלות, הוא נאנח ומסתובב אליי.
"אז למה את מעירה אותי איז?" הוא שואל בקול צרוד של בוקר.
"מה יש בבוקר ארנולד?" אני שואלת אותו ומתיישבת לרגלי המיטה, הוא נאנח ומתיישב על המיטה משפשף את עיניו ומתמתח.
"יש סבב בדיקה." אמר ולבש את נעליו הצבאיות, למזלי לבנות יש נעליים פחות מכוערות ובאמת נוחות ללבישה והליכה.
"אני אראה אותך מאוחר יותר בסדר?" שאלתי והוא הנהן קלות, הוא חיבק אותי ונשק לראשי שוב. הוא גבה מאד לפני כמה שנים ועקף אותי בכמעט עשרים סנטימטרים, הנחתי את ידי על חזהו החם ורק החולצה הלבנה שהיה חייב ללבוש מתחת למדים מפרידה ביני לבינו.
"מזל טוב איז." הוא אמר בשקט ואני חייכתי.
"גם לך." עניתי חזרה.
"לא רק זה איז, היום יש לך יום הולדת." הוא אמר והחיוך נמחק מפניי, הוא חש בזאת והרים את פניי אליו.
"אני לא רוצה ארנולד, זה עוד שנה שאין לי אותם." אמרתי והוא חיבק אותי חזק.
"אל תדאגי איז, עוד שנה את תוכלי לשתות." הוא אמר וצחקנו, אסור לשתות בשירות. הגנרלית אלכסנדרה אומרת ששתיה חריפה מאפילה את החושים ומדכאת את הכוחות שלנו, הוא פותח את הדלת ואני נועלת אותה אחריו. אני נשענת על הדלת ומשחקת עם הטבעת על אצבעי, בסוף אני מורידה אותה מהאצבע ומורידה את השרשרת מצווארי. אני פותחת את השרשרת ומחליקה את הטבעת לאורכה ועונדת אותה מחדש, הטבעת והתליון נשארים קרוב אליי כשאני מכניסה אותם מתחת לחולצת המדים שלי והגופיה הלבנה מתחתם. אני מוציאה מהשידה הנמוכה ליד הארון שלי את האקדח שהצמידו לי, אני חייבת להתייצב מדוגמת. אני מסרקת את שיערי האגוזי ואוספת אותו בגומיה לקוקו גבוה ומתוח כמו שהורו לכל הבנות שלא היו מוכנות לקצר את שיערן, אני מביטה במראה הקטנה והחבוטה שתלויה בפנים דלת הארון שלי. לידה תלויה תמונה של הוריי כשהם היצאו לדייט בפעם הראשונה, אימי הייתה אז בגילי.
"את מאד דומה לאימך איזבל." הקול הזה יכול להיות רק של אודליה, היא הכירה את אימי מנעוריה. אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך, מכשפים יכולים לחיות לנצח. אימי בחרה להזדקן כדי לחיות עם אבי, אודליה נראית בדיוק כמו שנראתה כשפגשתי אותה לראשונה. היא נראית כמו נערה צעירה בגיל 18, למרות שאני נראית מבוגרת ממנה עכשיו בהיותי בת 20 היא גדולה ממני בכמה עשרות שנים.
"חשבתי שאת לא אמורה להיות מחוץ לאימונים עד חודש הבא." אמרתי והרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני, היא הרימה את ידיה ורצתי לחבק אותה.
"אמרו לי שאת יוצאת לחזית אז דרשתי לראות אותך, הם לא יכולים לומר לי לא. אני היצור הכי מבוגר במחנה המזעזע הזה, אין לומר לי לא כאן." היא אמרה בגיחוח ואני צחקתי.
"אני חייבת להתייצב במפקדה עם שחר אודליה, אבל אני אראה אותך מתישהו טוב?" שאלתי והיא הנהנה.
"רק אל תשכחתי את לחש השליחה שלנו בסדר?" היא שאלה ואני הנהנתי חזרה, היא לימדה אותי כמה כשפים פשוטים שיעזרו לי בקרב. גם כמה שאני אוכל להטיל בצורת הזאב שלי, אני לא גדולה וחזקה כמו שאר הזאבים אבל הלחשים שלי עוזרים מאד וגם המהירות שלי.
"אני אתגעגע." אמרתי וחיבקתי אותה חזק.
"גם אני איזבל, גם אני." היא אמרה והתנתקה ממני, היא חייכה אליי חיוך אחרון לפני שהטילה לחש שיגור ונעלמה בענן אדמדם חזרה לאימונים שלה.
"חיילת איזבלה מתייצבת בפני המפקדת הגנרלית אלכסנדרה." אמרתי ושומר בכניסה למפקדה וראיתי אור ראשון מבצבץ מאחוריו, הוא הנהן ופתח לי את הדלת.
"שלום איזי, עמדי נוח." אמרה אלכסנדרה, שיערה היה פזור ונח על שתי כתפיה. הוא היה כל כך ארוך ומאד ישר, כאילו הוא לא אמיתי.
"לפני שאת שולחת אותי לחזית יש לי בקשה אחת המפקדת." אמרתי בקול רשמי ותקיף, היא חייכה ונשענה אחורה בכיסא שלה.
"כן חיילת איזבלה, הייתי בטוחה שיהיה לך לפחות אחת." אמרה ועיניה החומות נעוצות בפניי, עמדתי מתוחה וידיי מאחורי גבי כנהוג בפני חייל עם דרגה גבוהה יותר.
"אני רוצה לצרף את ארנולד וויטראן לקבוצן הלוחמים שלי, הוא לוחם מצוין ואני סומכת עליו יותר מכל אדם אחר בעולם." אמרתי ואלכסנדרה חייכה.
"בסדר, מוסכם עליי. הוא באמת מאד מוכשר, עוד משהו חיילת איזבלה?" שאלה ושילבה את ידיה על חזה וחייכה, המדים שלה היו אדומים כהים כמתאים לגנרלית על חטיבה גדולה כמו שלנו.
"אני רוצה למצוא את הערפדים שהרגו את הוריי, אני רוצה להיות האחת שהורגת אותם." אמרתי והבטתי ישר לתוך עיניה של אלכסנדרה, החיוך ירד מפניה והיא הביטה בי ברצינות.
"אני לא בטוחה שאוכל להבטיח את זה חיילת איזבלה, היו המון הרוגים במלחמה הזאת ויהיו עוד הרבה שלא בידייך." היא אמרה ברצינות ואני שקלתי את מילותי הבאות ברצינות לפני שאמרתי אותן.
"הם לא מתים, ויש לי דרך לאתר אותם הגנרלית." אמרתי והיא הביטה בי בעניין רב.
"איך?" שאלה ונשענה אחורה בכיסאה שוב, הוצאתי את העטיפה מכיסי מכנס המדים שלי.
"יש לי קצת מהדם שלהם המפקדת, למדתי כשף איתור ואוכל למצוא אותם בדיוק של עד עשרה מטרים." אמרתי, נשמע קצת כמו G.P.S אבל הכישוף הזה הוא הסיכוי הכי טוב שלי לנקום את מות הוריי.
"מקובל עליי, אבל עוד חיילים מקבוצת הלחימה שלך חייבים להתלוות אלייך." אמרה ואני הנהנתי, חזרתי לדום והיא קמה ממקומה. "משוחררת חיילת איזבלה." היא אמרה והצדעתי לה, יצאת מהמפקדה בצעדים נוקשים ורצתי לחדרו של ארנולד. דפקתי בחוזקה ומהירות על דלתו והוא פתח אותה במדי לחימה שחורים כמו של שאר החיילים, חיבקתי אותו חזק והוא נרתע קצת לאחור.
"היא הסכימה אר, אתה בא איתי." אמרתי והוא צחק, הוא חיבק אותי חזרה ונשק שוב לראשי.
"מתי יוצאים?" שאל ואני התרחקתי ממנו קצת כדי שאוכל להביט בפניו.
"יתדרכו אותנו בהמשך, בנתיים אני רוצה להיות איתך." אמרתי ונכנסתי לחדר שלו, הוא נראה בדיוק כמו שלי פרט לשירותים שהיו בצד השני של החדר.
"את לא רוצה לאכול משהו? התעוררנו כל כך מוקדם שלא היה לנו זמן ללכת לחדר האוכל." הוא אמר ואפילו לא סגר את הדלת.
"בסדר," אמרתי והלכתי לעברו מנשקת את הסנטר שלו ויוצאת שוב מחוץ לחדר. "אבל אחרי זה רק שנינו בסדר?" שאלתי והוא חייך, הוא יצא מהחדר ונעל את הדלת.
"בסדר." אמר והלכנו לאכול.

"ברוכים הבאים חיילים, אתם נבחרתם מהחטיבה שלנו לצאת לחזית. אתם מעכשיו גדוד 385 או בשמכם הרשמי גדוד קרן כשף, אולי השם יצחיק חלק ממכם אבל זהו שמכם הרשמי. בפיקוד שלכם עומד רב סמל ג'יימס, סגניתו היא חיילת איזבלה שעכשיו מקודמת לדרגת סמלת. ברכות סמלת איזבלה, אתם יוצאים לחזית הלחימה בצבא הערפדים. אני מקווה שההכשרה שלכם תעזור לכם במאבק ומאחלת לכם הצלחה רבה במסעכם. פקודות נוספות תקבלו מהגנרל הראשי בחזית, הקפטן לוריאן יקבל אתכם שם ויתדרך אתכם." אלכסנדרה הביטה בי והצמידה את סמל הגדוד ודרגת הסמלת שלי, רב סמל ג'יימס הביט בי גם כן. "דרך צלחה גדוד קרן כשף." אמרה אלכסנדרה וכולנו הצדענו, הטלתי את כישוף השיגור ומסביבינו הסתחרר ענן ירוק כחלחל והשתגרנו למפקדת החזית.
"ברוכים הבאים גדוד 385, הקפטן יראה אתכם עכשיו." אמר חייל במדים ירוקים, עיניו חתוליות וכנראה היה מכשף. גבר בגיל העמידה עמד עם פניו לחלון שממנו נשקף יער אבות גדול, הוא פנה אליונו כשנכנסנו.
"שלום גדוד קרן כשף, שמעתי רבות עליכם." אמר וג'יימס הצדיע לו, היתה לו צלקת ארוכה על צווארו מנשיכת ערפד. מספרים שניסו לנשוך אותו מספר פעמים כדי להרוג אותו, הוא כל פעם תלש אותם ממנו ושריטות רבות נוצרו.
"המפקד קפטן לוריאן אדוני! אנחנו מתייצבים מוכנים לקרב." אמר ג'יימס וכולנו עמדנו דום מולו, מאחורי עמד ארנולד וכמה חיילים שלא הכרתי. לכולם היה אקדח כמו שלי, טעון בכדורי כסף עם סמלי דת ודרשות מהברית הישנה.
"עמוד נוח רב סמל, זאת הסגנית שלך?" שאל והצביע עליי.
"כן המפקד, זוהי סגניתי סמלת איזבלה." אמר ועמד נוח, הקפטן התקרב אליי ויכלתי להריח קפה מהבל פיו.
"שמעתי גם עלייך סמלת איזבלה, את אמורה להיות משהו מיוחד." אמר ובחן אותי מכף רגל ועד ראש, ניסיתי שלא לרעוד ולא לזוז.
"כן המפקד." אמרתי בקול נוקשה והוא חייך, הוא הסתכל על החיילים מאחורי וחזר למקומו.
"אתם מוצבים בגזרה שתיים עשרה, תקבלו רובים וציוד שם." אמר והביט מחוץ לחלון.
"תודה לך המפקד קפטן לוריאן!" אמר ג'יימס וכולנו הצדענו, יצאנו בצורה מסודרת מהמפקדה והובילו אותנו לגזרה שתיים עשרה. עמדו שם כמה שורות של חיילים, גברים ונשים כאחד.
"לכל אחד מכם יוקצה חדר במעונות ותקבלו את סדר היום ממפקד הגזרה, רב סמל ג'יימס?" שאל החייל שהוביל אותנו לגזרה. "אתה בדרגה הגבוה ביותר בגזרה, להודיע למפקד בפועל על שינוי בסדר?" שאל וג'יימס נעמד מתוח.
"עוד לא חייל, אני רוצה להרגיש את הגזרה קודם. אני אדבר עם המפקד בפועל מאוחר יותר, משוחרר." אמר והחייל הצדיע ועזב אותנו.
"רב סמל ג'יימס?" שאלתי והוא הסתובב אליי.
"כן סמלת איזבלה?" שאל ואני התיישרתי.
"אפשר להפסיק עם הפורמליות?" שאלתי והוא חייך חיוך עדין, הוא השתחרר מהעמידה המתוחה והניח יד על כתפי.
"בטח איזבל, קדימה כולם. תתפזרו ותכירו טוב את המחנה, אנחנו הולכים לבלות כאן הרבה." אמר ג'יימס וכולם התפזרו.

"לא קורה כאן הרבה במשך היום," אמר לי ארנולד, ישבנו גב לגב בזמן השמירה. "רוב האקשן מתרחש בלילה." אמר והחזיק את ידי בשלו, מישהו שאל את מצבנו בקשר.
"סמלת איזבלה מדווחת, אין שינוי. היער ריק כאן, מצבכם? עבור." שאלתי וחייל ענה לי בקשר.
"חייל סיימון מדווח, גם כאן אין שינוי עבור." אמר ואני הבטתי מסביב.
"דווח שוב בעוד חצי שעה, רות סוף." אמרתי והנחתי את הקשר לידי, הנשק היה במרחק פחות מזרוע ממני. למרות שהטלתי כשף הגנה עליי ועל ארנולד עדיף להיות בטוח מאשר להצטער, השענתי את ראשי אחורה על כתפו של ארנולד.
"איז, אני רואה משהו ביער." הוא אמר וקם באיטיות, מדי הלחימה השחורים שלנו נותנים הסוואה טובה ביער בחושך של הלילה. הוא תפס את הנשק שלו ואני קמתי ממקומי תופסת את שלי.
'אני לא מצליח לפענח מה הם, יש לך משהו שיעזור?' הוא שאל ואני נגעתי קלות בגבו, מילמלתי את מילות הלחש והרגשתי איך האנרגיה עוברת לגופו. לחש לראיה בחושך עובד על המטיל בנוסף וראיתי את כל המתרחש מסביבינו, הבטתי לצד השני של היער.
'כאן אין כלום' עדיף לא לדבר בקול והטלפתיה הזאבית עוזרת בקטעים האלה, הוא חידד את מבטו והרים את נשקו בשקט.
'יש שם ערפדים, הם מנסים לצוד חיות בר. אין להם עוד דם אנושי לשתות, הם חלשים.' אמר ואני הרמתי בשקט את הקשר, הבטתי מסביבי ובשקט הכי אפשרי דיווחתי לחייל סיימון.
"יש לנו ערפדים לצד חלקה 28, אנחנו ממשיכים לפעולה עבור." אמרתי בשקט ודממת אלחוט נשמעה בצד השני. "חייל סיימון הגב, עבור." אמרתי בקול קצת רם יותר, שום תשובה לא נשמעה. כמה שניות לאחר מכן קולות צווחה צורמים עלו מהיער ומהקשר, הן לא נשמעו כמו צרחות אנושיות או זאביות. הן נשמעו כמו חריקת ציפורניים על לוח גיר, ליחשושים בשפה זרה נשמעו והערפדים רצו לעברנו.
"יורה!" ארנולד צעק לי וירה לעבר הערפדים, הם התחמקו מהיריות והוא השתנה לזאב. פרוותו שחורה כמו המדים והכישוף שלי מנע מהערפדים לנשוך אותו, במהירות מילמלתי מילות כישוף האטת זמן. הכל האט בזמן שאני התקדמתי לערפדים שעכשיו כאילו רק הלכו לאיטם, הם הביטו בי בפחד כששיחררתי את ארנולד מהכישוף והוא התקדם איתו אליהם.
"נראה לך שהם אוהבים להיקרע לגזרים?" שאלתי וארנולד ליקק את שיניו הצחורות, הוא קפץ על אחד מהם ואני יריתי בשני עם האקדח הישן שלי.
"אין דבר, פעם הבאה אולי יהיה לכם יותר מזל." אמר ארנולד כשהשתנה חזרה לאדם, הוא תפס את הערפד שתקף ביד אחת מצווארו. "לך תגיד לחברים שלך שכאן אין מקום לצוד, ושאין לכם סיכוי במלחמה הזאת." הוא שחרר אותו והערפד רץ משם ונעלם כלא היה.
"שמעת את זה?" שאלתי אותו והוא הסתובב אליי.
"את מה?" שאל והתקדם אליי.
"את הצווחה, לפני שהם תקפו." אמרתי והוא הסתכל עליי מוזר.
"לא שמעתי כלום, כנראה משהו בראש שלך." אמר והתיישב שוב כמו מקודם, הבטתי מסביבינו וראיתי דמות במרחק. היא נדה בראשה לשלילה ונעלמה כשהכישוף שלי פג, הבטן שלי התהפכה והתיישבתי שוב עם ארנולד. החזקתי את האקדח קרוב אליי והבטתי לכיוון בו ראיתי לאחרונה את הדמות, משהו כאן לא בסדר.