לאתגר של יוטה-המלחמה: פרק 1

"תגידי שלום לאבא חמודה." אמרה אימי ותמכה בגבי כשעמדתי למול המצלמה ואבא שלי מאחוריה מחייך אליי.
"היי אבא." אמרתי ונופפתי בביישנות.
"אולי תשירי לי משהו איזי?" שאל וחייך שוב, חייכתי וכיחכחתי בגרוני. שרתי שיר ישן ששמעתי את אמא שרה שנים קודם, אבא חייך ושמעתי את אמא נאנחת כששרתי.
"זה היה יפייפה איזבלה, עכשיו צריך לפתוח את המתנות." אמרה אימי וניגשנו לעץ האשוח שנח מקושט ליד הקמין, רצתי מתחת לעץ והוצאתי את המתנה הראשונה שתפסתי.
"זאת אמא!" אמרתי והגשתי לה אותה.
"אוקיי, הנה זאת… לאבא." אמרה בחיוך לאבי ופתחה את העטיפה הצבעונית, היה זה סט כתיבה עם עט נובע וכסית דיו כחול ושחור.
"תודה לך, בדיוק רציתי דיו לעט הישנה." אמר אבי בחיוך והתמקד שוב בי, לקחתי עוד קופסא הפעם קטנה יותר.
"זאת שלך חמודה." אמרה אימי והושיטה לי את הקופסא, פתחתי בסבלנות את העטיפה המקושטת בפרחי שושן לבנים. הקופסא היתה קלה ואימי פתחה אותה בשבילי, זה הייתה שרשרת זהב ואבן כחולה צלולה כמו עיניה תלויה בקצה עם עיטור זהב מורכב מחזיק אותה.
"ואוו." אמרתי והושטתי את ידי לשרשרת, היא זהרה ברכות באור האש המרצדת בקמין ונצצה בעיני.
"זאת אבן המזל שלך איזבלה, תבטיחי לי שתענדי אותה תמיד." אמרה אימי ואני הינהנתי, היא ענדה את השרשרת לצווארי הקטן. סגרתי את המצלמה, אני לא יכולה לראות את החלק הבא. זרם דק של דמעות ירד על לחיי האדומות מהחום, תפסתי את השרשרת על צווארי ומיששתי בידי השנייה את כיס המעיל הישן שלי ותפסתי את העטיפה הצבעונית עם קישוטי הפרחים.
"חיילת איזבלה, את רצויה במפקדה." אמר המפקד עליי ג'יימס, או כפי שאני אמורה לו סמל ראשון אנריק. מחיתי את דמעותיי מלחיי והחבאתי את השרשרת מתחת למדי הלוחם שלי, אסור שום סוג של תכשיט בצבא שלנו.
"כן סמל ראשון אנריק, אתייצב מיד." אמרתי בקול קר כאבן ונוקשה, קמתי מהמיטה הנוקשה שהקצו לי כשהגעתי ואספתי את שיערי לקוקו מתוח וגבוה.
"חיילת איזבלה אנחנו רוצים אותך בחזית, למרות שאת חדשה את אחת החיילות הכי חזקות שראיתי מזה שנים." אמרה המפקדת הראשית שלנו הגנרלית אלכסנדרה, שיערה האפור והחלק אסוף בצמה שנחה על כתפה השמאלית.
"תודה הגנרלית אלכסנדרה, זהו כבוד גדול ללחום לצידכם במלחמה הזאת." אמרתי ועמדתי בדום מתוח וידיי מאחורי גבי, למזלי לא הקצו לי כובע מגוחך ויכלתי להרגיש את הרוח הקלילה על הקרקפת שלי.
"תודה רבה חיילת איזבלה, אני יכולה לקרוא לך איזי?" שאלה ברכות שלא הייתה אופיינית לה, שאלה העלתה בגרוני גוש שסרב לרדת. הינהנתי במרץ, פחדתי שאם אפתח את פי אתחיל לבכות. רק אימי נהגה לקרוא לי איזי,כל השאר קראו לי איזבל או איז. "תתיצבי במפקדה מחר בבוקר עם שחר, יציבו אותך עם קבוצת לוחמים אחרת. משוחררת חיילת איזבלה, בהצלחה." אמרה ואני הצדעתי ויצאתי בצעדים נוקשים מהמפקדה כמעט רצה חזרה לחדר המוקצה לי, ארנולד ראה אותי ועצר אותי שנייה לפני שנכנסתי לחדרי.
"הכל בסדר איז?" שאל וראיתי את הדאגה בפניו, נשענתי על קיר המסדרון הלבן ונדתי בראשי לשלילה.
"מוציאיןם אותי לחזית." אמרתי ושיפשפתי את פניי, הוא נשען לידי על הקיר והביט בפניי עם עיני העינבר הקטנות שלו.
"ואת לא רוצה ללחום בערפדים? חשבתי שהם הרסו לך את החיים." אמר ונשמתי עמוקות.
"הם הרגו את הוריי, נשבעתי לנקום אותם. אתה יודע את זה כבר ארנולד, זה כל מה שנשאר לי." אמרתי ותפסתי את השרשרת והעטיפה בידי "זה והסרט, אפילו לא ידעתי מה אני או ההורים שלי כשהם הגיעו. רק כשאבא שלי הפך לזאב ואימי הכניסה אותי לחדר וניסת להגן עליי מפניהם בעזרת לחש עתיק הבנתי שאני יצור תערובת, הכלאה בין זאב למכשף." הוא הביט בקיר הלבן שוב.
"את לא יצור מוזר איז, יש הרבה כמוך. את חזקה יותר מכולנו, וחכמה יותר. את הרבה דברים איז, ולדעתי חכם מאד ששיבצו אותך לצאת לחזית." אמר ואני החלקתי במורד הקיר מתיישבת על רצפת האבן הקשה, הוא התיישב לידי ואני השענתי את ראשי על כתפו.
"אני אדרוש אותך בצוות, אני לא אלך לבד לשם ארנולד." אמרתי והוא הניח את ידו על הרגל שלי, עצמתי את עיניי ונשמתי עמוקות.
"בסדר איז, אני לא אעזוב אותך. אני אשאר ללחום לצידך כזאב המגן שלך, כל עוד תבטיחי לי משהו אחד." אמר ואני פקחתי את עיניי והבטתי לתוך עיניו.
"מה?" שאלתי בקול רגוע, הוא הזיז שערה סוררת שיצאה ממקומה מאחורי האוזן שלי וליטף את הלחי שלי.
"שלא תעזבי אותי גם." אמר והביט ארוכות לתוך עיניי.
"אתה הגעת והצלת אותי מהערפדים שהרגו את הוריי, אני מכירה אותך מגיל שבע. זה כבר שלוש עשרה שנים ארנולד, אני לא אעזוב אותך לעולם." אמרתי והוא נישק את ראשי, השענתי את ראשי שוב על כתפו והוא חיבק אותי אליו.
"מחר זה מתחיל איז, אגב… מגיע לי מזל טוב." אמר ואני הבטתי בו בספקנות.
"על מה בדיוק?" שאלתי והוא חייך ולקח את ידי, הוא התעסק עם אצבעותי והשאיר את עיניי מביטות לתוך שלו.
"יש לך עיניים כל כך כחולות איז, כמו האבן בשרשרת שלך." אמר ואני חייכתי "מגיע לי מזל טוב בגלל שאת כנראה תאמרי כן." אמר ונישק את ידי, הרמתי גבה והבטתי בידי. טבעת זהובה עם אבן כחולה כמו בשרשרת שלי נחה על האצבע הרביעית שלי, הוא ממש ערמומי.
"זה לא בגלל שאתה רוצה להיכנס לחדר שלי נכון?" שאלתי, אחרי שאימי מתה חונכתי באופן מאד מסורתי והחלטתי שאני אהיה עם גבר רק אחרי החתונה.
"לא…" אמר וצחק "זה כי אני רוצה שלא תעזבי אותי, והם בטוח יאשרו לך להביאאותי לחזית עם אנחנו מאורסים." אמר ואני הכתי את כתפו, הוא צחק עוד יותר ואני נישקתי אותו.
"כדאי שנלך לישון חייל ארנולד." אמרתי וקמתי ממקומי, הוא קם אחרי ולקח את ידי.
"תני לי להיות שם איתך, רק לישון איז." אמר ברכות ותחנונים בעיניו וקולו.
"רק לישון!" אמרתי בקול שקט אך תקיף, הוא נעמד דום והצדיע לי.
"רק לישון חיילת איזבלה." קרא ואני חייכתי, אסור לבנים ובנות לישון באותו חדר רק אם הם נשואים או קרובי משפחה. הבטתי לצדדים ופתחתי את דלת החדר נועלת אותה מאחורינו, הוא הצמיד אותי לדת ונישק אותי.
"רק לישון ארנולד." אמרתי כשהוא התנתק ממני.
"מחר אנחנו הולכים לחזית איז, אני לא יודע אם נחיה לראות את סוף המלחמה הזאת." אמר והביט לתוך עיני שוב, הוא מנסה להשתמש בכוחו לשכנע אותי.
"ארנולד." אמרתי באנחה והוא התרחק, הוא סידר את חולצתו.
"בסדר, אני מצטער." אמר והתיישב על המיטה שלי, נשארתי בתחתונים וגופיה לבנה ונשכבתי לידו במיטה הקטנה.
"לילה טוב ארנולד." אמרתי כשנשימותיו מדגדגות את עורפי וחום גופו מחמם אותי.
"לילה טוב איזי." אמר ונרדמתי לשינה רגועה וחסרת חלומות או סיוטים.