כשהשמש שוקעת (חלק ראשון)

המון רב של אנשים שטף דרך שערי תחנת הרכבת. היום היה בהיר עד כדי סנוורים. מסוג הימים שמטיחים את לובן העננים הישר בעיניים בלא שום רמז לכחול השמיים שיחוס על המתבונן. מעבר לתרועות הצופרים ונשימת המנועים התנהלו שיחות הציפורים במאין רעש לבן. כל אלה יחד אילצו את הדם לדהור בוורידים ובעורקים ומבלי שאדם ישים את ליבו כולם כבר היו מתוחים עד לקצה גבול הסיבולת.
צעדיהם של האנשים היו מואצים, נשימתם כבדה. הם שילחו את גופם להתנהל בתוך החלל הכבד מנוכחות וכל תנועה מתנועותיהם הוסיפה למטח המצטבר. רק קולו של הפעמון החשמלי התיר מרווחים קצרים לנשימה. הוא נפל אל תוך ההמון צלול וטיהר את הראש כמו מים קרים.
לצליל הזה הייתה עוצמה ייחודית. הוא האט את תנועותיהם של האנשים ונשא אותם הרחק אחד מעל השני כך שייקחו נשימה עמוקה ויזרקו מבט מהיר מסביב. אותו הפעמון העניק ללור רגע ברוך לנגב את מצחו הלח ולאסוף את אגלי הזיעה שהצטברו מעל שפתיו.
לור לא ציפה לסופה כזאת שתעוט עליו ברגע בו יפסע אל מחוץ לבניין התחנה הקריר ויתחיל את דרכו אל עבר הרכבת. הוא זכר את העיר יפה וגדולה אבל הדופק הבלתי מתפשר שלה נמחה לחלוטין מזיכרונו.
כך או אחרת ציפה לור כי בטרם יעבור זמן רב יתרגל ויהפוך לחלק מהזרימה העוצמתית הזאת. הוא בילה בעיר את כל ילדותו, שנים שנמתחו בצורה בלתי אפשרית כמעט והותירו בו את הרושם כאילו כל חודש מחודשיהם היה שקול לשנים ספורות מתקופת בגרותו… אבל ההתמזגות הפשוטה והטבעית לא הגיעה כל כמה שחיפש אחריה.
בשלב כלשהו, לאחר שעשה את החלק הארי של הדרך אל הרציף, הכריח לור את עצמו להפסיק לתהות בנוגע לכך. הוא השתדל לשקוע כל כולו בקרני השמש ובקולות הרבים שסביבו מתוך הנחה שהטבעי מסוגל לעלות מתוכו רק בטבעיות, לא במודע. אבל כשלא התרכז בעורפיהם ובפניהם של ההמון סביבו חש ביתר עוצמה את משקלו של תיק הציורים הענק והמסורבל ולא יותר מכך.
במהרה לא הצליח להקדיש מתשומת ליבו לדבר מלבד לקרב העיקש בפריט הענקי שאיים להכשיל אותו בכל צעד. אנשים התנשפו לכיוונו בכעס מוסווה אך בקושי. תיק העבודות שלוח הרסן השתולל מתעופף לכל הכיוונים בו זמנית. בחורה דקיקה בחצאית ארוכה קפצה ממנו והלאה והמשיכה לנתר במקומה על רגל אחת.
השיער הארוך והחלק שלה נאסף בקפדנות בצמה הדוקה והצמה הזאת הצליפה פעם בצד הימני ופעם בצד השמאלי של פניה. לור משך אליו את התיק הסורר בשתי ידיו ומלמל התנצלות עלובה. הבחורה פסקה לבסוף מניתוריה וצלעה מהמקום לא מזכה את לור ולו במבט אחד נוסף.
באותו הרגע בדיוק הוא ראה את הדמות המוזרה מכל. בין נחילי ההמון הנוהר, עמד אלמוני אחד יציב, בלתי מעורער כדי כך עד שנראה כחצוב מאבן. ראש מאורך בעל תווים עדינים, כמעט נשיים נח על צוואר גבוה שהשתרש אל תוך זוג כתפיים גבריות, רחבות. עיניים מאורכות בצורה בלתי אפשרית לא מצמצו אלא הביטו אל האין, מעבר לקצה העכשיו. אבל המבט הזה לא הכיל כמיהה אל העבר או תהייה בנוגע לעתיד. עיניים שחורות כזפת הביטו הישר אל ליבה של מטרה אחת, שמורה לבטח.
גבות ארוכות ודקות עפו ממעל. מתחת לאף ישר ודק התהדקו השפתיים לקו בלתי מתפשר כל כך עד שנדמה היה כי מעולם לא נפצו. כתפיו של האלמוני כוסו בצווארון רחב שצורתו חצי סהר. הצווארון בהק בזהב מסנוור ועיטורים מורכבים חרצו כל אחת משכבותיו הרבות. מהמקום שבו עמד לא הצליח לור לפענח את משמעותם אלא רק העריך את התווי המסועף.
צמידים נגסו בשתי ידיו של האיש. שלושה בכל יד התחפרו בבשר הרך בצמוד לכתפיים, שישה תואמים ישבו לבטח על פרקי הידיים. הצמידים בהקו מרחוק ומשום מה לור היה בטוח שלא מדובר בפיסות מתכתיות המכוסות קרום דקיק של אבקה זהובה וגם לא בחישוקים עבים למראה וחלולים מבפנים אלא ביציקות זהב שלמות.
מאין חצאית הדוקה הסתיימה מעט מעל לברכיים. מתחת לכיסוי השחור זרם הבד התחתון, צחור כשלג. האלמוני ניצב יחף על האספלט הרותח, המזוהם אבל על שני קרסוליו נגהו בהדר שישה צמידים נוספים.
כיסוי ראש מוזר הסתיר את שיער ראשו. נוצות ארוכות לא נעו על מקומותיהן על אף שקצוות שיער דגדגו את פניו של לור, נישאות ברוח קלילה. בחלקו הקדמי של כיסוי הראש שכן עיגול גדול וכבד, גם הוא בוהק בזהב.
לור בהה בפה פעור. הוא שכח מתיק העבודות שלו, שכח מנטיפי הזיעה שהתגלגלו על פניו. אף אחד אחר לא הקדיש את תשומת ליבו לדמות המוזרה ולור רק התאווה, בכל הכוח שהיה באפשרותו לגייס, כי שתי העיניים הבוהות האלה ינוחו על פניו.
ההמון הקיף את האיש בלא משים עד שחלל גדול נוצר סביבו כך שבעצם דבר לא מנע בעד לור מלהתקרב אליו. קולו של הפעמון צנח מהשמיים. לור ניתק את רגליו מעל לאספלט וזינק דרך ההמון ואל עבר האלמוני. ההמון גם הוא הסתער לפנים מתאחד לכדי חומה בלתי חדירה. למשך כמה רגעים עוד חשב לור שהוא רואה את העור השחום הבוהק ואת הצמידים הזהובים אבל משנמס הצליל נמחה גם כל רמז לאלמוני.
לשווא חיפש לור אחר הנוצות הגבוהות ועיגול הזהב המסנוור. לשווא מתח את כל גופו בניסיון להציץ מעל לראשי ההמון ונדחף הודף מדרכו כל עובר אורח חסר מזל. האלמוני התמוסס אל תוך המתח וכל ניסיון לחפש אחריו נועד לכישלון.
תחילה עוד דחק לור בעצמו להמשיך במסלולו ההתחלתי, הישר אל הקופות האוטומטיות אבל בתום רגעים בודדים ויתר וצנח על קצהו המחוזק של הפיר. מתחת לנעלי הספורט הירוקות שלו נמתחו פסי הרכבת. הם הסתעפו והצטלבו ונפרדו והתנהגו בקלות ראש רבה מהיאה. לור לא נהנה במיוחד להסתכל עליהם אבל כאן לפחות אף אחד לא נצמד אליו, נסחף בהמון.
כשפסק מלנוע נהרה הזיעה על מצחו, צוברת מהירות. לור קיער את כפות ידיו, אסף אותה וניגב על מכנסיו המאובקות:
– קום מיד!- דרש באוזנו קול עבה.
הצליל היה נמוך מאוד והחרדה לא התבטאה בו כראוי. בעל הקול פשוט נשמע נרגז להחריד. לור המשיך לשבת מבלי להפנות את ראשו:
– קום אמרתי לך,- דרש הקול תופס נפח.
ידיים רחבות ננעלו על כתפיו של לור והניפו אותו אל על. תיק העבודות התרומם כמו מצולם בהילוך איטי והתנגש בכוח בצד גופו של בעליו. לור מעד ונפל על ברכיו. אצבעותיו נחבטו בעוצמה באספלט הקשה. לרגע אחד של אימה צרופה חשב שהוא עומד להתגלגל מטה ולהתרסק על פסי הרכבת אבל אותן הידיים הרחבות משכו אותו בכוח אחורנית.
הוא נשך את שפתו תוך כדי הנפילה וטעם מלוח מילא את פיו. המכנסיים המאובקות נקרעו, סוף כל סוף, לאחר שנים של שימוש. לור ניסה לנער מעליהם את הלכלוך אבל האבק רק נהר אל תוך הקרע ושפשף את עורו:
– שלום.
– הלוואי תישרף,- נהם לעברו האיש.
הוא היה כבד גוף וכהה עור. לא שזוף, כמעט שחור שנותר בלתי משתנה משך כל עונות השנה. בגדיו המשובחים נתלו עליו כאילו היו שק גס וקמטים עמוקים עיצבו את פניו בהתאם לגחמותיהם. לור קם על רגליו והושיט את ידו ללחוץ את יד האיש אבל הגבר ירק אל האספלט והפנה אליו את גבו.
קולו של הפעמון נשר ממעל כמו גשם צח. לאחריו הסתערה הרכבת אל התעלה שבין הרציפים. היא הטביעה את הכל בשאון גדול, חסר הרמוניה. לור סידר את תיק העבודות שהכביד על כתפו וניסה להצטמק כל כמה שאפשר. הרכבת עצרה לבסוף ולכל אורך קרנותיה החליקו לצדדים הדלתות הכפולות פוערים את בטנה לרווחה.
אנשים נהרו פנימה בנחיל בל ייעצר. לור עשה את דרכו אל מכונות הכרטיסים תוהה אם האלמוני בעל צמידי הזהב לא היה אלא הזיה של מכת חום. הולכי הרגל צרו על המכונות המלבניות נואשים להפוך עצמם לנוסעים על פי חוק. לור תפס את מקומו בסוף התור ובחן את צבע השמיים. הרקיע נותר כנה ועז אבל מזלו של לור איתרע לו. השמש התרסקה בעיניו בו ברגע שהרים אותן אל על. היא עיוורה אותו והותירה לדמוע ולמצמץ בחוסר אונים.
התור התקדם. מאחור דחפו האנשים בייאוש. הרכבת כבר ינקה ביסודיות את אלה שחיכו על הרציפים וכעת רק זרזיף דקיק של מאחרים טפטף אל בין הדלתות. לור התקדם אל המכונות ובהה בפניהן המבריקות. מסכים חסרי חן השיבו לו פנים אטומות. מילים חסרות ייחוד קיפצו מעט אל מול העיניים.
בתום חיפוש קצר דחף לור את אצבעו לפנים ולכד אחת מהן. הוא חשב שיחוש באיזה רעד מחשמל של התרגשות בטרם פגישה מחודשת אבל דבר לא ניעור בו. הוא שב ומשך את תיק העבודות אל גופו ואפילו הספיק להידחס בינות לדלתות הרכבת. הקרונות סכרו את פיותיהם המרובים מאחורי גבו, כאילו חיכו רק לו, ונעו חלקות.

אנשים רבים נדחקו אלה אל אלה בחלל הצר והמבריק. חלקם לפתו נואשות מוטות אחיזה מאונכים ומאוזנים וחלקם העדיפו לנענע את גופם בקצב ההאצה-האטה של הרכבת. אף לא אחד מהם הביט בפני האחרים. מבטי כולם גלשו מעט מעל או מעט מתחת לאלה של שכניהם. לור הפנה את גבו אליהם והביט דרך דלתות הזכוכית.
הרציפים התחלפו ברחובות. מדרכות ארוכות כיתרו את צדי הכביש. בניינים גבוהים שטו בהדר לאחור. הם הורכבו מאבנים גדולות, גסות, שפניהן מעולם לא הוחלקו. אינספור שקעים וחורים למיניהם חרצו את הקירות ובתוך השקעים והחורים האלה השתכן לו החול כאילו היה חיית יער קטנה הנדחסת לתוך מחילה.
כל הבניינים בלי יוצא מן הכלל היו בגון זהוב והגגות נצבעו בירוק אזמרגד. עצים רחבי צמרת הניעו את עלוותם, בזהירות שלא לרדד אותה. השמש שטפה בסנוורים מעל זגוגיות החלונות ונדמה היה שהבניינים מלאים עד להתפקע באור נוזלי.
הרכבת האטה בהדרגה. הנוסעים התנדנדו ביתר עוצמה, מתכוננים לקראת החבטה הנחרצת של העצירה. לור השתדל לסור הצידה אבל תיק העבודות סרבל את תנועותיו. הרכבת עצרה בבת אחת. הנוסעים נהדפו כולם כאיש אחד לפנים ואז נפלו אחורנית. תיק הבד התכופף תחת המעמסה הפתאומית שהוטלה עליו והעבודות חרקו בייאוש.
הנוסעים נהרו החוצה, מתפזרים בו ברגע שעזבו את בטנה הדחוס של הרכבת, מחפשים לפעור מרחק רב ככל האפשר בינם לבין האחרים. בחורה מיהרה על פניו של לור. תיק קטן נתלה על רצועה דקה וארוכה מכתפה הצרה. לור הלך אחורנית, אל הפנים המתפנה, אבל הרצועה הצליחה להיתפס בבד הגס.
תיק העבודות נאנק ונקרע. הציורים הסתחררו אל הרצפה והחליקו אל מתחת לרגליהם של הנכנסים. לור נהם וצלל בעקבותיהם. הבחורה הפנתה את מבטה אליו ומיהרה לרכון גם היא. הדלתות נסגרו. הרכבת נעה. צליל הפעמון נותר לרדת לבדו אל הרציף העזוב. הנוסעים נעו בחוסר רצון מניחים לשתי זוגות הידיים לשלוף דפים מקומטים מתחת לרגליהם.
עשר… אחת עשרה… שתים עשרה… לור התיישר ודחס את הציורים חזרה פנימה. הקרע לא נראה רציני אבל הוא אהב את התיק הזה ששירת אותו נאמנה משך כמה שנים טובות. הבחורה הושיטה לעברו ערימת ניירות דקה. לור נטל אותה מתוך אצבעותיה. גם עכשיו אמור היה להתרגש אבל רק התחושות הישנות והמוכרות עלו בו מבלי שיקרא להן.
הוא הסיט את מבטו, עשרים ואחת. הוא רכן להוציא את הציור מתחת לסוליית המגף של הבחורה… ומבטו ננעל על הרצפה. שטיח מהוה דבק לבטן הפלדה של הרכבת ובין שלל הכתמים שכיסו אותו התבלטו בברור עקבותיהן המפוצלות של פרסות אייל.
הרכבת עצרה בשנית. לור כמעט התגלגל אחורנית בוהה בעקבות שלא היו אמורות להיות שם. אולי האייל התהלך להנאתו בתוך הבוץ ממש לפני שביקר ברכבת? אחרת איך הצליח להטביע את פסיעותיו באופן נחרץ כל כך אל תוך השטיח? מעניין אם הסריח… האם הסתבכו קוצי בר בפרוותו… ואיך נעמדו סביבו שאר נוסעי הרכבת? האם נצמדו אליו או שפערו מרחק גדול ככל הניתן בינו לבינם והעדיפו להיחנק בצדדים?
הדלתות נעלמו בתוך הדופן העבה. המגפיים החומות פסעו אל מחוץ לקרון. לור התרומם ויצא גם הוא. זו הייתה התחנה שלו.

נדמה היה שהרכבת הספיקה במהלך הנסיעה הקצרה לעבור בין שני עולמות. הרציפים נמשכו שקטים והנוסעים הבודדים שירדו אליהם התפזרו במהירות ונעלמו כאילו לא התקיימו מעולם. רק הבחורה הגולמנית המשיכה להלך על גבי האבנים גבה הרחב דחוס אל תוך מקטורן כחול. הרכבת רעשה על פני הרציף. הפעמון השמיע את קולו.
כאן, בחלל הנטוש והמרווח, נדמה היה שהצליל יימשך לנצח וגם אם יפסיק יהדהד מתוך הרציפים עצמם. לור החזיק את התיק הקרוע קרוב לגופו והלך בלא למהר אחרי הבחורה.
חומה נמוכה ליוותה את הרציף. האבנים שהרכיבו אותה נראו עתיקות, גסות. לור חיפש בהיסח הדעת אחר כתמי טחב שיכסו על פניה. אבל האבנים נצמדו אלה אל אלה בעוצמה כזאת עד ששום עשב, ולו העיקש ביותר, לא הצליח לחדור את לפיתתם.
תחת זאת משכה אליה החומה את קרני השמש ושלוליות אור נחו על גביה מעלים באוב את לב הזהב הנם בתוך האבנים. לור לא הביט על כך אלא מזווית העין. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את גבה הרחב של הבחורה, כפי שפעם כבר איבד את פניה.
הוא התיר למבטו להחליק מעל למקטורן ולבחון את זוג הרגליים האורכות, הנתונות בגרביונים כהים על אף החום. עקבים נמוכים, נוחים, נחתו בביטחון על אבני הרציף. פעם אחת בלבד ננעץ אחד מהם בבקע קטן שבין שני אבנים. הבחורה מעדה לרגע ורגלה התקפלה ונטתה הצידה כמו רגלה של בובה. אך היא התייצבה במהירות והמשיכה לפסוע גבה זקוף וחמור כמקודם.
ובכל זאת ההיסוס הרגעי הזה, הצרימה במקצב, הדהדו סביבה אם רצתה בכך ואם לא. תנועה כהה חלפה בזווית עינו של לור. הוא עצר והתיק הקרוע טפח על מותניו בחוסר שביעות רצון. דבר לא נע על גבי הרציף מלבד הבחורה המתרחקת. החומה התקדמה לאיטה רוגעת וממוקדת מטרה. פסי הרכבת הסתבכו אלה באלה ללא תקנה.
לור עשה צעד קדימה ושוב הבזיקה התנועה הכהה בעיניו. היא הגיעה מתוך שלוליות האור שעל גבי החומה… וטבעה בתוכן. לור הידק את תיק העבודות אל חזהו ועמד לרגע בלא ניע. צליל צעדיה של הבחורה טרם נחלש אבל המרחק הנפער ביניהם גדל עם כל פעימת לב. לור נפנה בהחלטיות והלך אל החומה.
בו ברגע ניעורו השלוליות הזהובות לחיים. צללים שחורים עלו מתוכן חסרי צורה אבל מלאי משמעות. כעת, כשהישיר אליהם מבט, התנהלו לאט, כל תנועתם מחושבת. תחילה לא היו אלא נקודות זעירות. אז החלו מתארכים, צרים עד שחתכו את פני השלוליות כמו עשרות סורגים דקים.
היה משהו טקסי בתנועה הזאת. לור הניח בזהירות את התיק לרגליו כך שהקרע יביט אל השמיים ויניח לציורים להציץ אל החוץ, ועמד על קצות אצבעותיו. אז הניף את ידיו אל על ונמתח תחילה באזור האגן ואל עבר הגב התחתון והגב העליון, החזה, הכתפיים, הצוואר, הראש, הזרועות, האמות, האצבעות, קצות האצבעות… מעלה, מעלה, מעלה. אילו יכול היה לעוף וודאי כבר היה נוסק הישר אל תוך הכחול.
הצורות השחורות נמתחו יחד איתו אבל הן חיו בממד יחיד ותנועתם אנוסה הייתה להימשך במקביל לקרקע ולעולם לא אל הרקיע העצום.
הרכבת רעשה בבת אחת. לור צנח חזרה לכדי עמידה יציבה, מתנשם במאמץ. הסורגים השחורים נעלמו לא מותירים אחריהם ולו נקודה כהה אחת. גם הבחורה נעלמה ושאון הרכבת המתקרבת הטביע כל צליל שיכול היה להנחות את לור בעקבותיה.
הבחור אחז בקדחתנות בתיקו ורץ על גבי הרציף נעלי הספורט הירוקות שלו שוקעות, בלי להשמיע קול, אל תוך הקרקוש המפלצתי. הוא פרץ אל מחוץ לשערים הנמוכים כשהרכבת נכנסה אל בין הרציפים ולא עצר לבדוק אם היו נוסעים נוספים שרצו לרדת בתחנה שכוחת האל. הרחוב שלפניו לא היה אלא שביל אפר ישר ככל האפשר בליבו של שדה ירוק.
במרחק נדמה השדה כמרבד אחיד של צמחייה סבוכה אבל בקרבתו של לור נערכו העשבים בשורות סדורות, נמתחות עד אינסוף. פסים שחורים הפרידו ביניהן וגם אם גבעול בודד אזר אומץ לזחול אל הצד השני הוא נרמס בלא רחמים ונדרס אל תוך האדמה.
לור נשם מלוא החזה מהאוויר הצלול והחמים וניתר מעל לשביל האפר הישר אל הפס השחור שלשמאלו. האדמה הייתה רכה ולחה. היא דבקה לסוליות הנעליים ומיהרה לחדור פנימה גודשת אותן כמו מים. לור צעד על פניה והביט אחורנית. עקבות ברורות הוטבעו בתוך האדמה. צורת סוליה עם פסים אלכסוניים בבסיסה וראש של איל בחלקה הקדמי. התווי של הקרניים הופיע ברור במיוחד, מזכיר עצים מסועפי צמרת.
שוב ראה לפניו את העקבות הבוציות שברכבת. בהחלטה של רגע ישב לור על האדמה הלחה. הוא פתח את תיק העבודות ושלף מתוכו קופסת צבעים, זר דקיק של מכחולים בשלל צורות ועוביים ובקבוק קטן, פקוק היטב מלא במים זכים. הוא ערך את כל אלה על האדמה לידו ולצד הבקבוק הניח את מלוותו הנאמנה, קערה קטנה שכבר מזמן איבדה את צבעה המקורי וגונה הפך פשוט מלוכלך.
דף לבן המתין על ברכיו. לור מזג מהמים שבבקבוק לתוך הקערה מצמצם את עיניו כנגד השמש. אז שלה מכחול וטבל אותו מהנוזל השקוף ואל הצבע הממתין בחוסר סובלנות. ידיו רעבו להתחיל לעבוד. דמיינו טס כמו רוח סערה מערבב את השדה במראות שאין כמוהם.

השמש רכנה קרוב יותר לקו האופק. רוח קרירה נשבה מתוך מאורתה הערטילאית שבין השמיים לארץ. לור הזדקף והתיר למכחול להתגלגל מבין אצבעותיו הנוקשות. זוג עיניים מאורכות שלא כדרך הטבע הביטו בו מתוך הציור שכולו ירוק העשב ושחור האדמה וכחול השמיים. הנוצות של כיסוי הראש היו אדירות ממדים, נפרשות לאורכו ולרוחבו של הרקיע. העיגול הזהוב שבמרכז היה כשמש מסנוורת שנחתה מתוך תמימות לנוח על הראש הגאה.
הציור יצא מרשים ובכל זאת דבר מה חיוני חסר ממנו. לור תר אחריו בחוסר אונים מחשבותיו מתפזרות ונפשו מסרבת לחזור לאותו מצב של מודעות לא מודעת שמתוכה העלה את המראות המוזרים מכולם. לבסוף הניח את הציור להתייבש ואסף בזהירות את הצבעים, הבקבוק והמכחולים.
הוא השקה את הקרקע בזרזיף של מי קערה עכורים וניער את רגבי האדמה שדבקו לתחתית הכלי. האצבעות רעדו מפריעות לו לבצע את מגוון הפעולות הטקסיות.
כלי העבודה נעלמו בזה אחר זה בתוך הכיס הפנימי של התיק. הציור צנח בנכונות על פניו של ציור אחר. לור מיהר לחצות את השדה מחזיר את זרימת הדם אל שריריו התפוסים.