כשאתה עובר במקרה בשקיעה

היא הייתה ילדה קלילה עם חיוך חולמני, והיה לה פרצוף עגול כזה, ולחיים, ורק כמעט גומות, והיו לה עיניים כמעט עגולות, אפילו כשחייכה, ושיער שנראה קל מדי למרות שהוא ארוך כמו של בתולת ים. והיא הייתה מסתובב. ככה ומחייכת וכולם היו נופלים בקסם שלה. ביחוד כשהייתה בירידים. בייחוד כשהייתה עם ההורים שלה. היא לא בייחוד הייתה יפה. בייחוד כשהייתה לובשת דברים מתנפנפים. בייחוד כשהיה רוח או דברים צבעוניים. בייחוד כשהיה אוכל. בייחוד כשהיה ים או ריח מלוח. והיה לה מצב רוח ומזג מתוק והיא הייתה אוהבת לעזור, בטפשות, בקלילות, להביט ולא לחשוב על כלום, ולפעמים לדמיין דברים רחוקים. היא הייתה שובת חן.

אני? אני לעומת זאת הייתי אחר לגמרי. פרצוף חמור סבר. לא הייתי מחייך. לא הייתי נהנה. הייתה רשימה של דברים.
לא להפיל את הכדורים.
לא להפיל את הכדורים
לא להפיל את הכדורים.
(ככה היא הייתה מתארת אותי, מלווה בצחוק).
והייתי זוכר ועושה והייתה לי סיבה לקום בבוקר והייתי מרוכז וממוקד עם מטרה על החוטם. ולא היה לי זמן או מטרה להנות והיא הייתה מביטה בי במבט מודאג ושואלת אז בשביל מה שווה החיים.
ידעתי שהיא תעזוב אותי.

היא הייתה הולכת לירידים. אהבתי אותה מאוד. היא הזכירה לי ילדים. וכשהצונמי פקד את כל הכפר, היא שאלה בחיוך חלול בשביל מה. את החיוך אני המצאתי, כי זה כל מה שאני זוכר ממנה. והיא הייתה מתאבדת.
היה לה חיוך, יום ורוך וכל יום בחייה נסעה לירידים כדי לקבל הנאה.
אבל אני אמרתי לא ליריד בשכונה.
לי יש סיבה לקום בבוקר.
וזה למה דברים יפים כבר אינם. כבר אין צדפים בים. בגלל הצונאמי. החוורתי.
אני מקווה להנאה בטעות, לחשתי לעצמי, ולא חס וחלילה בכוונה. יופי הוא טעות. יופי הוא כשאתה עובר במקרה בשקיעה.
היא הייתה הדבר הכי פשוט בעולם. ועל הטרגדיה שלה אני לא יכול לדבר.