כנפיים

כנפיים. הן פורצות לי מהגב בפתאומיות. נשמע צליל קריעה. הכאב נורא, ואני שמה לב שאני צורחת. אני מבחינה בנוצות ספוגות בדם, מפוזרות סביבי. עור הגב הפצוע כואב, ואני מרגישה את הכנפיים גדלות. הכאב עובר. אני רצה לנחל, ומסתכלת על ההשתקפות שלי במים העכורים. שיער חום פרוע וסבוך. עיניים גדולות, חומות-ירוקות. הן מלאות בדמעות ופאניקה. השפתיים שלי עבות וסדוקות. גבות מלאות, ונמשים. עצמות לחיים גבוהות. עור חיוור. אני זוכרת כמה שזוף הוא היה, לא לפני יותר מידיי זמן. השמלה הלבנה שלי מוכתמת בדם ומלוכלכת באפר ואדמה.

וכנפיים. כנפיים – לבנות, גדולות וקטיפתיות – ממש מדהימות ביופין. קצוות הכנפיים מוכתמות בדם. אני מנסה להזיז אותן. הן מלטפות לי את הגב ועוטפות אותי, ואני מרגישה מוגנת. אני ממשיכה להזיז אותן, להתרגל לחלק החדש בגוף שלי.

כשאני מרגישה שאני מוכנה אני פורשת את הכנפיים, ומשתחררת. הרגליים שלי מתנתקות מהקרקע ואני מתרוממת.. ואני מתחילה לעוף.. למקום גבוה.. הרחק מכאן..

למקום יותר טוב.