כנפיים שחורות של תקווה – חלק ב' (הסוף)

באותו ערב שהייתי צריך לפגוש אותה היה קריר והיה נראה שהולך לרדת גשם בקרוב. תהיתי בקשר למה שהיא אמרה אתמול, בקשר למאובנים. בדקתי באינטרנט והיו שמה עוד דברים שהיו יכולים לחסום כישופים כמו ברזל. אבל מאיזושהי סיבה אדם נורמאלי לא ילבש משהו מברזל בימינו. ביניהם היו גם כמה אבנים כמו אבן עין הנמר והחתול ועוד מהסוג הזה…
"קח" נשמע קול מהצד שהחזיר אותי למציאות והסתובבתי אליו. היא עמדה שמה עם הג'ינס שלי בידיה והושיטה לי אותו. לקחתי ושמתי אותו בתיק שלי.
"דיי אירוני, הגעתי עד לפה רק כדיי לקבל את המכנסיים שלי בחזרה", גיחכתי והיא התיישבה ליידי. לפתע נשמעה שירת אופרה מהקולוסאום. שתקנו והקשבנו לשירה למרות שאני לא הייתי כל כך טיפוס של מוזיקה קלאסית. אבל לא נותרה לי בררה כי לא היה לי מה להגיד לה.
"נערכות פה לפעמים הופעות אופרה. אני אוהבת לבוא לפה ולשמוע את זה. זה יפה לדעתי", היא חייכה כשהסתכלה עליו. "אתה אוהב אופרה?" היא הסתכלה עליי והנדתי את ראשי לשלילה. "ראית פעם הופעה פה?" היא המשיכה לשאול.
"הכרטיסים פה דיי יקרים אז אני מעדיף ללכת לטייל איפשהו מאשר לבזבז פה את זמני", שמעתי אותה מצחקקת, אז היא קמה והתקרבה אל הקולוסאום וקראה לי לבוא גם. קמתי באי הבנה והתקרבתי אליה. היא אמרה לי להסתכל לכיוון הקולוסאום בזמן שהיא הלכה לעמוד מאחוריי גבי. ראיתי איך שתי כנפיה הענקיות נפרסות ואנשים מתחילים לעמוד לידינו ולהסתכל על שנינו. אחריי שניות ספורות ידיה חיבקו אותי מאחורי…
"מה את עו…" לא הספקתי להשלים את המשפט איך שראיתי שרגליי התנתקו מן האדמה. אז היא המשיכה לעוף כלפיי מעלה וכשהגענו לקולוסאום היא הורידה אותי ונעמדה ליידי. הסתכלתי אחורה והרגשתי איך הראש שלי מסתחרר וארוחת הצהריים עולה לי לגרון. התיישבתי מהר ושמעתי אותה מצחקקת בזמן שקיפלה את כנפיה בחזרה.
"תשבי" אמרתי והיא העמידה פנים כאילו שהיא נופלת.
"אתה דיי כבד" היא הכריזה והתיישבה לבסוף ליידי. "פרוניה…" העפתי את מבטי אליה. היא חייכה חצי חיוך ושיערה השחור עף ברוח. "זאת אלת חופש לטינית", היא המשיכה לדבר עם אותה הבעת פרצוף והסתכלה על זמרת האופרה.
"גריי", אמרתי והסתכלתי גם על הזמרת. "הפירוש זה אפור", חייכתי לעצמי.
"מאיפה אתה?"
"אירלנד"
"זאת ארץ קרה…תמיד יורד שמה גשם לא?" שתקתי בהסכמה.
"ומאיפה את?"
"אני אוהבת לנדוד ממקום למקום אז אין לי בית מסוים שאני באה ממנו… אני רק זוכרת שפעם פתחתי את העיניים וראיתי את עצמי ביער הרוס ובניי אדם הקיפו אותי מכל מקום", היא השתוקקה לרגע וחיוכה ירד מהפנים. "אני שונאת בניי אדם", היא מלמלה.
"את יושבת ליד בן אדם אם את זוכרת…" גיחכתי במבוכה.
"אבל אתה אחר", היא הסתכלה עליי לרגע ואז עוד פעם פנתה אל עבר הבמה. "אני לא מרגישה שאתה הולך לעשות לי משהו רע או לברוח ממני בצרחות ולגלות לכולם שיצורים כמוני קיימים ולהגיד להם איך אפשרי לראות אותנו…" באותו רגע הרגשתי ריח אלכוהול נודף ממנה ואז הבנתי שהיא השתכרה לפניי שנפגשה איתי.
"אז רגע יש עוד כמוך?" החלטתי להתעלם מהריח ומההתנהגות שלה.
"נראה לי…למרות שאף פעם לא נתקלתי בהם", השתוקקנו ולרגע היא נאחזה בליבה ופרצופה היה נראה ממורמר.
"את בסדר?"
"כן זה כלום…" היא חייכה כשפרצופה היה מושפל כלפיי מטה…

קרניי השמש חדרו מהחלון לתוך חדרי מה שגרם לי להתעורר לפניי השעון המעורר שלי. עברו כבר כמה בקרים ברצף שאני תוהה לעצמי אם אותה הבחורה עם הכנפיים חלק מהחלומות שלי או שאני באמת פגשתי אותה. אתמול כשהיא הורידה אותי מהקולוסאום החל לרדת גשם והיא אמרה שהיא חייבת ללכת לפניי שכנפיה יירטבו לגמרי כי אז זה מוסיף לה משקל בתעופה. היא רצה משם בריצה עקומה כשאמרה שנפגש עוד פעם מתישהו…מתישהו….
שלושה ימים לאחר מכן לא ראיתי אותה. ביום השלישי בערב, ביליתי על כמה גשרים בורונה וצילמתי את המים ואת הסירות שעברו שמה כשפתאום מול העדשה שלי הופיעה בחורה עם כנפיים. היא החזיקה במעקה של הגשר והסתכלה עליי. הורדתי את המצלמה והסתכלתי עליה גם.
"הרבה זמן לא ראיתי אותך פה…" אמרתי בדאגה אחריי שראיתי אותה בשלמותה. היה נראה שהיא רזתה בטיפה, גם היה נראה שיש לה נשירת נוצות מאך שהן נראו שונות מלפניי שלושה ימים ועורה, עורה היה חיוור, עוד קצת היא הייתה יכולה להיות דומה לגופה. אך מה שהיא רק עשתה זה לחייך אלי.
"מצטערת…לא היה לי זמן" , היא עברה את המעקה לצד שלי ונשענה עליו.
"את מרגישה בסדר?"
"כן" היא צחקקה, "החילוף של העונות פשוט משפיע עליי", הסבירה בזמן שהסתכלה על המכוניות העוברות והשבות. הרגשתי שהיא מסתירה משהו אך לא העזתי לשאול. החלטתי שהיא תגיד לי בעצמה כשתרגיש בנוח עם זה. "דרך אגב רציתי לבקש סליחה בפעם האחרונה כשנפגשנו. הייתי שיכורה אז אם אמרתי דברים לא הגיוניים או עשיתי שטויות אז סליחה…"
"כל עוד לא התפשטת זה כנראה בסדר…" גיחכתי לעצמי. "את רוצה נודלס?" היא הסתכלה עליי באי הבנה. שמתי את המצלמה בחזרה לתיק והלכתי משם כשהיא אחריי. הלכנו כך בשתיקה כמה דקות עד שלא הצלחתי יותר להתאפק. "מה הצבע האהוב עלייך?" היא השתוקקה לרגע והסתובבתי להסתכל אם היא בכלל מאחוריי או שאני מדבר לעצמי.
"ירוק" היא אמרה בשקט, "ושלך?"
"שחור", צחקקתי, "זה מתאים עם כל צבע כשזה מגיע לבגדים." ראיתי אותה מחייכת או יותר נכון מנסה וסובבתי את ראשי בחזרה.
"מה החיה האהובה עלייך?" היא שאלה פתאום.
"זאב, שלך?"
"צבי"
"לילה או יום?"
"יום, אתה?"
"לילה"
"למה הכל כל כך אפלולי אצלך? זאבים, צבע שחור, לילה… לפי האופי אתה לא נראה בנאדם כזה. גם לא לפי הלבוש." העפתי לרגע מבט בלבוש שלי. ג'ינס תכלת, חולצה לבנה עם שרוולים ארוכים ועליה חולצה משובצת, מכופתרת עם נעליים חומות.
"למה דווקא אפל? שחור מתאים עם כל צבע. וזאבים אלה חיות שמשפחה אצליהם מעל הכל ודרך אגב הן חיות ממש יפות. ולילה כי בלילה את רואה את הערים כמו שהן באמת. אנשים יוצאים לבלות, הכל מואר וצבעוני מסביב וגם שקט וסוער פחות מאשר ביום… וחוץ מזה גם את לא דומה לפי מה שאמרת. הכל כל כך צבעוני ויפה אצלך אבל הכנפיים שלך שחורות ואת לבושה בשמלה שחורה", היא השתוקקה כשהפסקתי לדבר. "דרך אגב, למה באמת הכנפיים שלך שחורות?"
"הן לא יכולות להיות שחורות?"
"לא, פשוט שאלתי" הפסקתי כי הבנתי לפי קולה שהיא מתחילה להתעצבן.
עברנו ליד מסעדת אוכל מהיר והזמנו משם נודלס והלכנו להתיישב מתחת לבניין אחד בהמשך. זה היה בניין ברחוב שקט שלא עברו בו כל כך הרבה אנשים כך שהייה יותר נוח לאכול שמה. אכלתי בשתיקה לידה ושמתי לב שהיא בקושי אוכלת. אם לדייק היא פשוט שיחקה עם המזלג בתוך האוכל. גם שיערה הסתיר את פניה אז לא ידעתי מה הבעת הפנים שלה.
"את לא אוהבת את זה?" שאלתי והיא נדה בראשה, הבנתי שזה לא זה.
"דרך אגב שכחתי להודות לך, אז תודה…" קולה היה נשמע עצוב לרגע.
"זה בסדר " חייכתי לעצמי.
"הכנפיים משנות את הצבע שלהן לפי בעליהן, לפי ההתנהגות שלהן והרגשות… היו לי פעם כנפיים לבנות ובגלל הבני אדם הן השתנו", היא השתוקקה לרגע. "הייתי אז קטנה כשהרסו את היער. כשלקחו מהחיות את מקומם בשביל לבנות עוד מגורים לבניי אדם ומקומות תיירות. ולא רק זה… היה גם את עונת הציד כשאנשים הרגו חיות סתם בשביל הכיף. וכשעברתי לעיר ראיתי איך קבוצת אנשים מתעללים בגור כלבים או חתולים… אני תמיד אז הפחדתי אותם עם כנפיי אבל זה לא עצר אותם מלהיטפל לגור אחר. ולא רק חיות סובלות אלא גם אנשים…" היא עצרה לרגע ועזבה את המזלג במנוחה כשהוא המשיך להיות תקוע בנודלס. "התבוננתי פעם בילדה שתמיד באה הביתה כשכולה בוכה בגלל בריונות בבית ספרה, בגלל שלא קיבלו אותה כי הייתה "שונה". והיא לא הייתה מסוגלת לספר על זה למישהו אז היא בסך הכל בכתה על זה ואז התנהגה כאילו כלום לא קרה. ניסיתי שתראה אותי, שתבחין בי, כדיי שאוכל לדבר איתה, לעזור לה. אבל היא איבדה תקווה לאט לאט ויום אחד כבר לא חזרה הביתה אלא סיימה את חייה בבית החולים. והכל בגלל בניי האדם…" היה נשמע בקולה עצבות וכעס בו זמנית והיא החלה לבכות. "אני ניסיתי לעזור אבל…כל מי שניסיתי לעזור נהרג מול פניי והשנאה מילאה אותי רק יותר ויותר, היא החלה לאכול אותי מבפנים… למה בניי אדם לא יכולים לחיות בשלום עם עצמם ועם האחרים? מה מפריע להם לעשות את זה?" היא סובבה אליי את פניה, כל פניה היו רטובות ועיניה היו אדומות. הנחתי את ידי על הברך שלה ושתקתי, לא ידעתי מה להגיד… "יש כאלה שמנסים לראות את הדברים היפים בחיים אבל הם בטח בחיים לא חוו מה זה כאב או ראו אותו אצל מישהו מהצד ולא ידעו איך לעזור לו…"
"לא נכון", אמרתי לפתע. "תמיד צחקו עליי בבית הספר בגלל שהייתי הכי נמוך ורצתי הכי לאט בספורט כי הייתי טיפה מלא. אמרו לי שאני אחד הגמדים משלגייה ושבעת הגמדים", גיחכתי לעצמי.
"אבל אתה עדיין רואה את הדברים היפים בחיים לא? אתה צלם…זאת העבודה שלך. הריי בחיים לא תצלם בריונות או ילדים מוכים וחיות שצדו והיכו אותם", היא עוד פעם צדקה ונאלצתי לשתוק. היא השתעלה פתאום חזק מידיי ודם היה על היד שלה.
"פרוניה.." אמרתי את שמה בדאגה והיא חייכה את החיוך הרגיל שלה.
"הריי אמרתי, השנאה אוכלת אותי מבפנים", חיוכה נשאר על הפנים. "אני גוססת", היא מלמלה. נשבה פתאום רוח חזקה ואז כמה נוצות נתלשו מכנפיה ועפו.
"אי אפשר איכשהו לטפל בזה?"
"מאוחר מידיי בשביל זה…כמו הילדה הזאת מהבית ספר, כבר וויתרתי על עצמי", היא חייכה ודמעה יצאה מעיניה. "זאת כנראה הפעם האחרונה שנתראה…אני אעלם ואף אחד לא יידע על זה אפילו. כי גם ככה אף אחד לא ידע על קיומי מההתחלה", היא צחקקה בזמן שאני ניסיתי לא לבכות מולה ולקרוא לה שהיא מפגרת שהיא מוותרת ככה ונותנת לעצמה למות. היא קמה והחלה ללכת כשאני מאחוריה. הלכנו בשקט ברחוב אחריי שסיימנו עם הנודלס. יותר נכון זרקנו אותו כי לשנינו נעלם התיאבון. השקט היה הדבר היחידי שהיה בינינו ברגע הזה. אני כעסתי עליה אבל עדיין לא יכולתי לעשות בנוגע לזה כלום.
"אתה תזכור אותי?" עם השאלה הזאת יצאה לי דמעה אחת מהעין וניסיתי להסתיר זאת.
"איך את מחייכת כל הזמן?" הסתובבתי אליה כי היא נעצרה.
"כי זה הדבר היחידי שנותר לי לעשות, לחייך בשביל אלה שלא יכלו", היא הושיטה את ידה וניגבה לי את הדמעה שיצאה לי מהעין. נפגשתי איתה אולי ממש קצת אבל הרגשתי כאילו אני נפרד מחבר טוב שאני מכיר כבר שנים על גביי שנים "תודה עוד פעם, על הכל…להתראות גריי" היא פתחה את כנפיה וחיבקה אותי אבל לא יכולתי לחבק אותה בחזרה. אחריי דקה היא התרחקה ממני ועפה. המשכתי לעמוד שמה, רק אני לבדי, בתוך רחוב ריק מאנשים, כשרק הפנסים מאירים מסביבי. "אני אזכור אותך", לחשתי לעצמי.
ארבעת הימים האחרונים שהייתי באיטליה לא יצאתי רחוק מידיי מהבית כי לכל מקום שהלכתי חשבתי שאני מדמיין אותה, את חיוכה. ואז הייתי מתאפק לא לבכות באמצע הרחוב. ביום האחרון ביליתי את היום באריזת המזוודות ובשיחה עם אחותי שאמרה שתפגוש אותי בשדה התעופה עם שני הבנים שלה. לא יכולתי כל כך להרדם כי לא הפסקתי לחשוב עליה ועל מה שהיא סיפרה. פתאום גם אני הרגשתי חסר תועלת כמוהה כי לא ידעתי איך לעזור לה…
אחריי חודש שחזרתי לאירלנד השתתפתי בגלריה הראשונה שלי ושל חברי שנקראה "פרוניה". הוצגו שמה תמונות שמייצגות חופש. היו תצלומים של ילדים מחייכים, חיות עם משפחתן ואת התמונה של פרוניה על הפסל…אני ראיתי אותה עם כנפיים אבל האחרים ראו פשוט בחורה משוגעת על פסל גבוה. הייתי יכול להציג תמונות של בריונות ושל ציד אבל ראיתי יותר נכון להראות לאנשים שיש לנו עולם טוב ושצריך לשמור עליו ולא עולם הרוס שצריך להציל. בשביל להמשיך לראות את התמונות האלה כל הזמן במציאות ולהראות עד כמה טוב הוא יכול להיות.
"הדוד גריי! הדוד גריי!" רץ אליי האחיין שלי שלא מזמן מלאו לו 5 שנים.
"מה קרה בחור?" התכופפתי אליו והרסתי לו את התסרוקת.
"תנשמת! תנשמת!" הוא משך אותי החוצה והלכתי אחריו. יצאנו מהמבנה של הגלריה ואכן עמדה לה תנשמת לבנה על הספסל כאשר משהו קשור לרגלה.
"אמא! אמא!" האחיין עוד פעם נכנס לתוך הגלריה ואני התקרבתי לתנשמת. היא לא התנגדה כשלקחתי את מה שהיה קשור לרגלה והמשיכה לעמוד על הספסל. התיישבתי לידה ופתחתי את הנייר המקופל והמגולגל וצמרמורת עברה בגופי. בכתב יפה ועדין היה כתוב עליו "לגריי" ישרתי אותו עוד טיפה והתחלתי לקרוא.
"לגריי,
בכוחות האחרונים שנשארו לי חזרתי ליער שממנו באתי. שמה החלטתי לסיים את חיי ולמות בין הזיכרונות הראשונים שלי. אבל כשבאתי לא היה שמה שום אתר תיירות כמו שחשבתי שיהיה, אלא רק בית קטן ולידו עצים שהיה נראה שרק לא מזמן נשתלו. נשכבתי ליד עץ וחיכיתי שאתפורר ואעלם לנצח. באותו רגע לא הייתה בי שום חרטה, אני פשוט חיכיתי לזה בנחת… אבל אז הופיעה מולי ילדה קטנה. היא פשוט הביטה בי ללא פחד והלכה. אחריי כמה זמן חזרה היא עם כוס מים וכריך עם גבינה אבל התנגדתי לאכול או לשתות. אז היא פשוט התיישבה ליידי והחלה לדבר. היא לא שאלה מה אני, או מאיפה אני ולמה הכנפיים שלי בצבע שכזה…היא פשוט דיברה. זה היה נראה כאילו היא הרגישה בודדה ואז היא הזכירה לי את הילדה הזאת מהבית ספר. התחלתי גם לדבר איתה לאט לאט אחריי כמה זמן. גיליתי שהמשפחה שלה קנתה את השטח הזה ובגלל זה לא הורסים אותו. הם עשו מזה שמורת טבע! חייכתי נראה לי בפעם הראשונה מאז שהגעתי אל היער. היא סיפרה גם שאביה עוסק בתפיסת ציידים לא חוקיים והיא ואימה ביחד מטפלות בחיות נטושות או פגועות. היא כך ביקרה אותי כל יום ולאט לאט התחלתי גם לשתות ולאכול מהדברים שהיא מביאה. אבל עדיין…כל נוצותיי השחורות נתלשו. ואז היא שאלה אותי את סיפורי. סיפרתי לה על הילדה ובכיתי עוד פעם ברגע שנזכרתי בה. סיפרתי שוויתרתי, סיפרתי שתכננתי למות ואז היא אחזה בידיים שלי ואמרה שעשיתי כל מה שביכולתי כדיי לעזור, שאני מלאכית טובה כי לא וויתרתי וגם שאסור לי לוותר. היא קראה לי מלאכית… אמרתי לה שאני הרגשתי חסרת אונים כי לא הרבה רואים אותי וגם אם כן שוכחים. ואז היא הבטיחה לעזור לי בתנאי שלא אוותר. היא סיפרה את סיפורי להוריה והם פתחו אתר באינטרנט וגייסו אנשים מקצועיים שהתנדבו בחינם כדיי לעזור. אפשר היה באתר לספר כל דבר שעובר עלייך באופן אנונימי ואנשים מקצועיים היו יכולים לעזור לך להתמודד עם הבעיה בחינם. זה כבר עזר להרבה אנשים למרות שהוא נפתח לא מזמן והצלחנו גם להציל כמה שהיו מעורבים בבריונות בבית הספר. עזרתי לה לטפל בחיות וסיפרתי לה כל מיני דברים. אגדות, סיפוריי עם ששמעתי עליהם, מיתולוגיה ועל ספרים שקראתי פעם. החיוך שלה כל הזמן גרם גם לי לחייך. וידעתי שיבוא יום ושהיא תשכח אותי גם אבל עדיין…נהניתי איתה והיא נתנה לי תקווה כל פעם מחדש והשנאה החלה לאט לאט להעלם בי. זה מצחיק שהיא קראה לי מלאך ומלאך זה זה שמביא תקווה לאנשים. ובעצם היא נהייתה המלאך שלי. ומה ששונה ביני לבינה שלה אין כנפיים ולי יש ועדיין היא הצליחה בתפקיד יותר טוב ממני. וגם לא מזמן הנוצה הראשונה שלי צמחה בכנפיי, נוצה לבנה…כמו השלג…"
ישבתי שמה עם המכתב ביידי מנסה לא לבכות ולהרטיב אותו.
"היא לא אמרה איזה יער…" חייכתי מאושר לעצמי כמו מטומטם והסתכלתי על שמיים. היא אמרה שהילדה הצליחה יותר טוב בתפקיד ממנה אבל בעצמה לא הבינה למה היא גרמה. בזכות הסיפור שלה והאתר שנוצר בגללה היא הצליחה כבר לעזור לכל כך הרבה אנשים ואפילו לא ידעה על כך…