כנפיים שחורות – פרק 8

"ראיין אתה כל-כך עומד לשלם על זה…" הסמקתי.
'למה הוא בא לפה…?' חשבתי בזמן שהתלבשתי. 'הוא אמר 'לא"
לבשתי את השימלה, נעלי עקב שחורים פשוטים, שרשרת זהב וטבעת באותו הצבע.
ייבשתי את שיערי עם פאן, התאפרתי ויצאתי מהחדר.
דיוויד נישען על הקיר שלייד הדלת שלי כשבפה שלו יש סוכריה על מקל.
הוא לבש חולצה לבנה ומעליה חולצה מכופתרת פתוחה בגווני כחול כהה, ג'ינס בהיר ונעלי 'נייק'.
הייתה עליו שרשרת ארוכה עם תליון בצורת גיטרה כסופה.
הפנתי את מבטי לצד השני.
"חשבתי שלא רצית ללכת איתי"
"חשבתי שיהיה מעניין ללכת איתך" הוא אמר בקול הרגיל שלו.
ירדתי במדרגות.
"איזה יפה הבת שלי!" אמי קפצה עלי וחיבקה אותי חזק.
בזכותה, ובזכות השימלה ההדוקה, כמעט לא נשמתי.
"אמא…"
"איך גדלת!" היא עזבה אותי וליטפה לי את הסטר.
"כן, כן…" לקחתי תפוח מהמקרר.
דיוויד ירד במדרגות אחריי.
"ומי זה?" היא התקרבה אלי ולחשה.
"לא מישהו מיוחד" אמרתי בפה מלא.
"הוא ממש נאה…" היא בהתה בו.
"אמא!"
"טוב, טוב. אני יעזוב אתכם בשקט. עכשיו, איפה הפוצי מוצי של אמא!" היא עלתה במדרגות.
"מסכן ראיין" סיימתי לאכול את התפוח וזרקתי את השאריות לפח.
"אתה בא?" שאלתי ופתחתי את הדלת.
הוא יצא ואני אחריו.
"אוי, שכחתי את התיק שלי… אני כבר באה" עליתי מהר במדרגות, הכי מהר שאפשר עם עקבים, ולקחתי את התיק השחור והקטן שלי.
הסתכלתי לבפנים.
הסכין הייתה מוחבאת מאחורי דוגמית של בושם, מסקרה ועוד כמה דברים.
"הכל פה…"
ירדתי שוב במדרגות ויצאתי החוצה.
דיוויד הוציא מפתחות של רכב והצביע על אחד המכונית שחנתה מקביל לגדר של ביתי.
היא ציפצפה.
"אתה נוהג?" שאלתי מופתעת.
"כן" הוא נכנס לרכב.
"מה, עברת טסט ראשון?" ציחקקתי והתיישבתי לידו.
"כן" הוא הסתכל עליי.
"אה…" סגרתי את הדלת.
הוא החל לנסוע לבית הספר, שם התקיימה המסיבה.
"אז… דיוויד, בן כמה אתה?" ניסיתי למצוא נושא לשיחה.
"17" הוא לא הוריד את עיניו מהכביש.
"אתה בכיתה יא' הראשונה, נכון?"
"כן"
"מגניב. אני ביא' שלוש. אז… איפה אתה גר?"
"את מתחקרת אותי?"
"מצחיק" הייתי צינית.
כשהגענו לבית הספר היה לי קל להבחין בין אלא שבכיתה יא'-יב' לבין אלא שבכיתה י'.
הבנות שבכיתה י' נראו מוזר… כמובן שהן לא ידעו מה ללבוש, בגלל שזו מסיבת התיכון הראשונה שלהן.
ושאני לא אתחיל לדבר על הבנים.
דיוויד קטע את מחשבותיי כשהוא תפס את ידי והלך קרוב אלי.
נכנסנו לתוך האולם, שם כולם רקדו.
הבחנתי באנג'י ומיכאלה עומדות לייד שולחן הפונץ'.
"אני כבר חוזרת" דיברתי בקול בגלל המוזיקה.
הוא הינהן והלכתי אליהן.
"הי" חייכתי.
"זואי!" אנג'י חייכה בחזרה וחיבקה אותי.
"הי מיכאלה, את נראית מצוין" חייכתי גם אליה.
"תודה" היא אמרה בקרירות.
לפתע ג'ייקוב הגיע ונעמד ליד מיכאלה.
"הי זואי" הוא אמר.
"הי"
"זואי, נחשי מי באה עם ג'ייקוב?" מיכאלה שאלה. "אני!" היא ענתה מיד אחרי.
"וואו."
"ג'ייקוב אתה בא לרקוד?" היא תפסה לו את היד.
"אוק-" לפני שהוא הספיק לענות היא משכה אותו לרחבת הריקודים.
"למה היא מתנהגת ככה?" שאלתי את אנג'י כשהסתכלתי עליהם רוקדים.
"היא מקנאה בך" היא אמרה בפשטות.
"למה?"
"אה…" אנג'י הבחינה במישהו מאחוריי.
היא הסמיקה והורידה את ראשה.
"אנג'י…" אמרתי בקול ממזרי. "מי זה?"
"מ-מי זה מי?!" היא התגוננה.
הסתובבתי אחורה וראיתי את ראיין מסתכל עליה בחזרה.
"ראיין?" שאלתי טיפה בגועל.
"כן… אני יודעת שהוא אח שלך…"
"כמעט שכחתי שאתם באותו הגיל…" מלמלתי. "תבקשי ממנו לרקוד איתך"
"לא לא לא לא לא לא…" היא הלכה אחורה.
דחפתי אותה לכיוונו.
"הי ראיין…" שמעתי אותה.
"הי א-אנג'י" ראיין החזיר לה.
'יש לו מזל שאמא נתנה לו ללבוש מה שהוא רוצה. אם היא הייתה מלבישה אותו איך ש*היא* רוצה…'
עברה בי צמרמורת.
'איכ…'
"כדי שתתפסו לכם בת זוג, יש לנו בקשה מיוחדת" הדי.גי דיבר לתוך המיקרופון ולאחר כשניה החל שיר איטי ורומנטי, או במילים אחרת – סלואו.
לפתע דיוויד נעמד מולי ומשך אותי לתוך רחבת הריקודים.
נעמדתי ושילבתי את ידיי כשאני מסתכלת על הזוגות האחרים.
"תשתחררי" דיוויד שלח.
הוא הניח את ידיו על מותני וקירב אותי אליו.
הרכנתי את ראשי.
דיוויד היה כל-כך גבוהה שראשי הגיע עד לצווארו.
"אני אוהב תפוחים" הוא לחש לי.
"מה?!" סומק עלה על לחיי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" מישהו דחף את דיוויד ממני והפריד ביננו.
"לוק…" נאנחתי.
המוזיקה נפסקה והאורות נדלקו.
"אל תיגע בזואי ככה!" לוק צעק.
"כאילו, הלו!" אמנדה נכנסה לוויכוח. "לוק אתה באת איתי!"
"מה שתגידי…" לוק ביטל את דבריה. "עכשיו אתה…" הוא חנק את דיוויד. "אם אתה תתקרב אליה ככה עוד פעם אחת…"
שמעתי את דיוויד נאנק.
"לוק תפסיק!" משכתי את ידו השרירית, אך הוא לא הפסיק.
"מה קורה כאן?" ג'ייקוב דחף את לוק מדיוויד.
"מה אתה מתערב?" הוא התעצבן עוד יותר.
נעמדתי בין לוק לג'ייקוב.
"תפסיקו!!" צעקתי.
לפתע נשמע פיצוץ.
"אני עשיתי את זה…?" נלחצתי.
כולם הסתכלו על פתח הכניסה לאולם הספורט.
הוא עלה באש.
"אוי לא…" מלמלתי.
בנו של השטן נכנס לבפנים כשהוא הולך דרך האש, כאילו החום הנוראי לו מפריע לו.
הוא הרים את ידיו וזרק כדור אש לכיוון שולחן הכיבוד.
עוד כדור אש נזרק. הפעם לכיוון עמדת הדי.גי.
כולם החלו לברוח בפאניקה, מהתלמידים עד למורים שהשגיחו על המסיבה.
הם רצו לכיוון היציאה האחורית.
האולם עלה באש וכך גם כל הקישוטים והבלונים.
לבסוף נשארנו רק אני, ג'ייקוב, אנג'י, מיכאלה ולוק – שכניראה יש לו קליטה איטית.
הוא החל לרוץ רק אחרי שכולם יצאו.
בנו של השטן נעמד ממולו וחסם לו את המעבר.
מסביב לידיו בערה להבה.
"זואי אני יודע שאת לא מחבבת את לוק, אבל חייבים לעשות משהו!" ג'ייקוב אמר לי אחרי שהוא, אנג'י ומיכאלה השתנו למלאכים.
הוצאתי את הסכין מהתיק.
"האהבה תנצח את השינאה" אמרתי ודניאל הופיע.
"דווקא עכשיו…? מה כבר קרה…? הייתי באמצע שינה עמוקה…" דניאל אמר תוך כדי פיהוק.
ארבעתינו ביחד הצבענו על בנו של השטן.
עיניו של דניאל נפערו.
"אנג'י תשלחי כישוף הגנה מסביב ללוק, ואחרי זה תמחקי את הזיכרון שלו ושל כל האנשים שיצאו החוצה. מיכאלה וג'ייקוב תזמנו את החרבות שלכם ותעמדו לייד זואי. ואת," הוא הצביע עלי. "את צריכה להשתנות"
"להשתנות למה?" שאלתי והתבונתי במתרחש.
ראיתי את אנג'י מוזיזה את ידיה באוויר ומסביבם מופיעים אורות כחולים, בעוד שמסביב ללוק נוצר עיגול שעשיו מהאורות האלה.
הלהבות שעל ידיו של הנער התארכו והם היו נראות כמו שני שוטים.
הוא החל להצליף בלוק אך הכדור שמסביבו הגן עליו.
ג'ייקוב הרים את ידיו לאוויר, כשהן צמודות, ולאט לאט הפריד בניהם, כך שנוצרה חרב.
הוא אחז בה ונעמד ממולי.
מיכאלה עשתה את אותו הדבר ונעמדה לייד ג'ייקוב.
הכדור שהגן על לוק החל לעופף באוויר כשהוא בפנים, והוא יצא דרך הכניסה האחורית.
"בהצלחה" אנג'י שלחה ונעלמה בפוף, כאילו היא מעולם לא הייתה שם.
"אנג'י!"
"זה בסדר, היא רק הלכה לכשף את האנשים כדי שלא יזכרו שום-דבר" דניאל הרגיע אותי.
כשהנער התקרב אלינו ג'ייקוב ומיכאלה החלו לתקוף אותו.
הוא הדף אותם עם שוט האש שלו ושניהם נפלו על הריצפה.
בידו של דניאל הופיעה קשת זהובה.
הוא משך את חוט הקשת אחורה והופיע חץ זוהר.
לכמה שניות כיוון ולבסוף שלח את החץ לכיוון הנער.
הנער תפס את החץ בכף ידו שניה לפני שהוא פגע בו.
החץ נישרף והפך לעפר.
"את צריכה להשתנות!" דניאל הפנה את מבטו לעברי.
הנער פתח את ידיו וירה נטיפי אש לכיוונינו.
זה פגע בדניאל והוא עף אחורה.
נשארתי לבד.
לא היה מי שיעזור לי.
אנג'י מכשפת את לוק, ג'ייקוב ומיכאלה שכבו על הריצפה מעולפים מהמכה ודניאל פצוע.
הנער התקדם לעברי.
המסכה הייתה על ראשו כמו תמיד.
הוא היה בלי חולצה ובלי נעליים, אך עם מכנס ג'ינס כהה טיפה רופף.
כנפיו השחורות היו פתוחות לרווחה, והקרניים השחורות והקטנות שלו יצאו משיערו הבלונדיני.
מרוב ההלם לא הצלחתי לזוז, הוא היה כל-כך קרוב אלי.
חשבתי שהוא עומד להרוג אותי…
אך לא.
"תתרכזי" הוא לחש לי באוזן וניתר כמה מטרים אחורה.
"דיוויד…" נזכרתי.
'את יכולה לעשות כל דבר כל עוד את מרוכזת' קולו הדהד בראשי.
"אוקי," יצאתי מההלם. "הגיע הזמן שזואי תצמיח כנפיים"