כנפיים שחורות – פרק 7

עמדתי בשער בית הספר וראיתי את התלמידים האחרים חולפים על פניי בדרכם הביתה.
המסיבה מתחילה בשבע, ועכשיו כבר שלוש.
"איפה הוא?" הבטתי בשעון ובחזרה על דלת הכניסה.
לבסוף הוא יצא מהדלת בהליכה איטית ורגועה.
"נו כבר!" צעקתי.
הוא לא ענה.
התקדמתי אליו.
"יאללה, בוא נגמור עם זה. לאן הולכים?"
"תדעי כשניגע" הוא עקף אותי.
הלכתי אחריו.
כל הדרך הוא היה בשקט כשידיו מאחורי ראשו.
"דיוויד?" שאלתי.
"כן" הוא לא סובב את מבטו.
"אתה לא באמת רוצה ללמד אותי, נכון?" שאלתי שאלה רטורית.
הוא לא ענה.
"אז בוא נגמור עם הסיפור הזה, ופשוט כל אחד ילך לבית שלו"
"לא"
"אתה יכול להגיד משהו חוץ מ'כן' או 'לא'?"
"נעל" הוא שלח.
נאנחתי.
לבסוף הגענו לגינה שנמצאת קרוב לבית של אבא שלי.
"פעם אחרונה שהייתי פה, הייתי בת שבע… אני זוכרת את זה…" התבוננתי מרחוק על הגינה.
זכרתי את המגלשה האדומה, את הנדנדות החורקות ואת הקרוסלה שתמיד גרמה לי להקיא.
התיישבנו על הספסל שצמוד לברזית האבן הישנה.
לפתע העניים שלי נסגרו בחוזקה ללא כל יכולת לפתוח אותם.
בחושך שבתוך העפעף ראיתי אותי כשהייתי קטנה.
ישבתי על החול המלוכלך בגינה, כשממולי ישב ילד בערך בגילי.
הוא היה מכוסה בצל, ולא הצלחתי לראות את גופו, שלא נדבר על פרצופו.
עניי נפתחו.
לכמה שניות ראיתי הכל במעומעם והייתה לי סחרחורת קלה, אבל אז חזרתי לעצמי.
דיוויד ישב ליידי והסתכל עלי במבט רציני.
"מ-מה?" נבלעתי בעניו.
הם היו ירוקות ונשארו מפוקסות בי כל הזמן.
על פניו הייתה הבעה רצינית.
"תרגיל שבע" הוא אמר לבסוף.
הוצאתי את הספר מהתיק, פתחתי אותו והתבוננתי באיור המקבילית.
קראתי את השאלה בראשי מספר פעמים.
"אני לא יודעת"
"תרגיל תשע"
קראתי גם אותו.
"אני לא יודעת" השפלתי את מבטי.
"תרגיל עשר"
"אני לא יודעת…" השפלתי אותו עוד יותר.
"שלוש עשרה"
"אני לא יכולה לענות על זה!" הרמתי את מבטי בחוזקה והתבוננתי בו.
הוא הסתכל אל תוך עניי.
"למה את אומרת את זה?" הוא סובב את מבטו אל הנדנדות שהיו ממולנו.
"מ-מה?" נרתעתי אחורה.
"את יכולה לעשות כל דבר כל עוד את מרוכזת" הוא דיבר בקול האדיש שלו.
התבוננתי שוב על התרגיל.
"תתרכזי" הוא חזר על עצמו.
קראתי את התרגיל שוב ושוב.
"y שווה לשמונה?" שאלתי בהיסוס.
הוא קם מהספסל ושם את התיק שלו על גבו. "סיימנו" הוא אמר.
הוא החל ללכת.
"חכה!" צעקתי והוא נעצר. "א-אתה הולך עם מישהי למסיבה? כי חשבתי שאולי… תלך איתי"
פריז – אני רוצה להסביר משהו. אם אתם שואלים: 'מה ניראה לה?! למה היא מזמינה אותו?', האמת, אין לי מושג.
וזאת היתה טעות.
הוא הסתובב חצי סיבוב לכיווני.
הרוח העיפה את שיערו הבלונדיני והשופע לכל עבר.
"לא" הוא אמר לבסוף בקול האדיש שלו, הסתובב והמשיך ללכת.
הסתכלי עליו הולך משם עד שהוא נעלם מטווח הראיה שלי.
נשארתי לבד.
הכנסתי את הספר לתיק וחזרתי הביתה.
כשנכנסתי ראיתי את אמי רודפת אחריי ראיין, כשהיא מחזיקה חולצה ורודה ששמים מתחת לטוקסידו.
"תחזור לפה!" היא צעקה.
"אמא אני לא מתכוון ללבוש את זה!!" הוא ברח ממנה הכי מהר שיכל.
"זה נשף! מה אתה מתכוון ללבוש?!" היא המשיכה לרוץ אחריו.
"אמא זאת מסיבה… שילבש בגדים רגילים" עברתי בניהם ועליתי לחדרי.
הנחתי את התיק על השידה והרמתי את הדפים שדניאל העיף בבוקר.
"דניאל והכנפיים המטופשות שלו…" מלמלתי בעצבנות.
אספתי אותם לחבילה אחת והנחתי אותה על השידה, איפה שהיא הייתה.
הוצאתי את הסכין מהתיק.
"האהבה תנצח את השינאה" דיקלמתי.
דניאל הופיע.
"דניאל איזו שימלה אתה מעדיף?" הצבעתי על שתי השמלות שקניתי אתמול.
הן היו עם קולבים, תלויות על ידייות הארון שלי.
הוא הסתובב לכיוון השני באנחה והעיף שוב את חבילת הדפים.
"אתה רציני?" שאלתי בקרירות.
"אופס" הוא פלט והכניס את כנפיו והילתו.
בגדיו הרגילים הופיעו על גופו.
"אני יסדר את זה יותר מאוחר…" אמרתי באותו הטון. "איפה הייתי… השמלות. זאת מהממת, אבל זאת יותר יפה על הגוף… במה לבחור?"
"אני מלאך שומר ממין ז-כ-ר" הוא נשכב על המיטה שלי כשרגל אחת שלו על הרגל השניה.
"אני חושבת שאני ילבש אותה, מה אתה אומר?" הצבעתי על השימלה שבצד ימין.
זאת הייתה שימלת סטרפלס קצרה בצבע ורוד בייבי, עם קימוטים כאלה… מעין קפלים.
"כה…" הוא פתח את אחד המגזינים שהיו ליד המיטה שלי.
"עם נעלי עקב שחורות ושרשרת זהב זה יהיה חמוד, נכון?" שאלתי.
"אה אה…" הוא דיפדף בין הדפים.
"טוב, הבנתי שאתה לא מקשיב לי… אני הולכת להתקלח. אני צריכה להיות מאורגנת בעוד שעה וחצי. אני מקווה שאני יספיק…"
"שעה וחצי ואת לא תספיקי? את רצינית?!" הוא שאל.
"האהבה תנצח את השינאה"
הדבר האחרון שהוא ראה זה אותי מוציאה לו לשון.
הסכין נחתה על המיטה שלי.
החבאתי אותה מתחת לכרית, למקרה שאמא שלי תכנס לחדר כשאני יהיה במקלחת.
בדיוק שיצאתי מהחדר ראיין רץ לכיווני והתחבא מאחוריי.
"תעזרי לי!" הוא התחנן. "היא רוצה שאני ילבש טוקסידו!"
הסתכלתי עליו במבט אדיש.
"אפור! עם חולצה ורודה!"
"איכ…" שלחתי. "טוב אתה יכול להתחבא בחדר שלי עד שאני יצא מהמקלחת…"
"יש!" הוא קיפץ.
"אבל ראיין, שאני יוצאת מהמקלחת אתה מתחפף!" סגרתי את הדלת של חדר המקלחת.
אחרי מקלחת חמימה ליפפתי מסביב לגופי מגבת והשארתי את שיערי הרטוב פזור.
"לצאת עם מגבת…?" התלבטתי. "נו טוב, זה רק ראיין…"
נכנסתי לחדר.
ראיתי את ראיין מקפץ על המיטה כשהוא מחזיק ביומן שלי ומקריא אותו בקול.
"…יומני היקר, הוא הוריד חולצה! יש לו גוף מזה שרירי, והוא גם ממש חתיך…" הוא השתמש בקול צפצפני כשהוא ממשיך לקפוץ ולהרוס לי את את הסדר של הסדינים.
"ראיין!!" צעקתי.
הוא ניבהל ונפל על הריצפה.
"מה ניראה לך?!" התקדמתי לעברו וחטפתי מידיו את היומן.
"יש לך אורח!" הוא קם מהריצפה, רץ לכיוון הדלת, יצא ממנה וסגר אותה אחריו.
"אורח?" שאלתי.
הסתכלתי סביבי והבחנתי בדיוויד נשען על שולחן הכתיבה שלי.
"מ-מה אתה עושה פה?!" צעקתי ונסיתי להסתיר עם ידי את החלקים שהמגבת לא הגיעה אליהם.
"שיניתי את דעתי" הוא נשאר עם פרצופו האדיש.
"צא החוצה!!" צעקתי וזרקתי עליו את הכרית שלי.
הוא שם את ידיו בכיסים ויצא באטיות.
רצתי לדלת וסגרתי אותה בחוזקה אחריו.
הסמקתי.
"ראיין אתה כל-כך עומד לשלם על זה…"