כנפיים שחורות – פרק 5

חיפשתי אותו במבטי, אך הוא לא היה שם.
הוצאתי את הסכין מהמקום שהיא היתה תקועה בו, בין המכנס לחולצה, שהיתה דחוסה בתוכו.
"האהבה תנצח את השינאה" זימנתי את דניאל ואחרי כשניה הוא הופיע מולי.
הכנפיים וההילה שלו חזרו, והוא לבש רק את החצאית הלבנה והארוכה שהייתה עליו קודם.
"תגידי לי את נורמלית??" הוא צעק עלי. "מה ניראה לך שאת מסכנת את עצמך ככה?!?" המשיך.
"אני-"
"בואי!" הוא תפס את ידי והמריא כשהוא סוחב אותי עם ידיו.
"לאן?" שאלתי.
"יש לך מבחן במתמטיקה עכשיו, שכחת?"
המבחן!" נפל לי האסימון.
כשהגענו לבית-הספר מיהרתי לכיתה ונכנסתי באיחור.
"המורה בבקשה, יש לי סיבה מוצדקת!" עמדתי מתחננת ליד השולחן של המורה להקבצה שלי במתמטיקה, הקבצה א׳.
כן כן, גם אני לא יודעת איך לעזאזל ניכנסתי להקבצה הכי גבוהה, שבה גם כל הגאונים.
"בסדר, שבי."
עשיתי כדברה והתיישבתי ליד אחד השולחנות.
הסתכלתי מסביבי.
לא היה אפילו בן-אדם אחד שלא הסתכל עלי, כנראה בגלל מה שקרה עם בנו של מלך השטנים.
נאנחתי.
'מבחורה שאף אחד אפילו מסתכל לעברה, הפכתי לזה…' חשבתי.
'אוקי, פונקציות.' בהיתי בטופס המבחן. 'מצא את משוואת המשיק לגרף הפונקציה: y=x בחזקת 2, מינוס 2x פלוס 5, אם נתון שהוא מאונך לישר y= למינוס שליש x פלוס 20…' הקראתי. 'איזה מן רובוט חייזרי סופר גאון ידע את התשובה?! נו באמת…' חשבתי.
הנער שישב לידי קם והניח את מבחנו על שולחן המורה.
"סיימתי" הוא שלח.
הייתי המומה, והפרצוף שנמרח על פניי הוכיח זאת.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לבדוק שוב?" המורה גם כן היתה המומה.
טוב, בדרך כלל לוקח לתלמידים יותר מרבע שעה כדי לסיים את המבחן.
"אני בטוח" הוא התיישב בחזרה לידי.
הוא ישב זקוף כשמבטו מופנה ללוח.
המשכתי לבהות בו באותו פרצוף נדהם (= עין ימין פתוחה לגמריי, בזמן שבעיין שמאל העפעפף התחתון סגור, לעומת זאת הפה פתוח לרווחה).
הוא אפילו לא סובב את מבטו לכיווני.
אחרי כמה שניות סובבתי את מבטי בחזרה למבחן.
'פונקציות…' ניסיתי להתרכז. 'איך הוא סיים את המבחן כזה מהר?' זה לא הצליח. 'טוב,זואי תתרכזי!' הנחתי את כף ידי על מצחי. 'מאונך… מה זה מאונך…?' הצצתי עליו בין אצבעותי.
היה לו שיער בלונדיני יפיפה, ועיינים ירוקות בוהקות.
הוא היה בהיר וגבוה, ולבש את תלבושת בית הספר.
"פססס" שלחתי. "מה התשובה לשאלה הראשונה?" לחשתי אליו.
"זואי, תגישי את המבחן שלך עכשיו" המורה כנראה שמעה אותי.
קמתי מהכיסא, הנחתי את מבחני על שולחנה ויצאתי מהכיתה.
"אני פשוט נעל…" דפקתי את הראש בקיר מספר פעמים. "אני נעל מהלכת…" נעצרתי כשראשי נשאר על הקיר.
"את באמת קצת מזכירה נעל" נשמע קול אדיש.
סובבתי את ראשי הצידה.
הנער הבלונדיני שישב לידי בכיתה, נשען על אותו הקיר כמה מטרים לצידי.
"תודה" אמרתי בציניות.
פרצופו האדיש נשאר.
"אז נעל, איך קוראים לך?"הוא שאל לבסוף.
"זואי"
"זואי אה… יותר מתאים לך 'נעל' " הוא השתמש שוב בקול האדיש שלו.
כבר התחלתי לחשוב שהוא תמיד מדבר ככה.
פתחתי את פי אבל לפני שהספקתי לענות לו מאיה הופיעה.
"זואי!" היא תפסה את ידיי. "את לא אמרת לי שאת מצטרפת לתאטרון! זאת הייתה הצגה מדהימה!" היא אמרה בהתרגשות.
"תודה…"
"הדמות המיסטורית הייתה מדהימה! מי שיחק אותה? אני מכירה אותו?" היא המשיכה לדבר ואפילו לא נעצרה כדי לקחת אוויר. "הוא מבית הספר?! הוא בטח נראה ממש טוב, זאת אומרת מתחת למסכה…"
היא המשיכה לדבר אך לא הקשבתי.
התבוננתי בנער הבלונדיני הולך משם, וממשיך ללכת עד סוף המסדרון.
"זואי! את מקשיבה לי?!" היא ניענעה אותי.
"מה…? כן! ברור!" החזרתי את הפוקוס אליה.
"זואי, אני צריכה לספר לך משהו…" היא נשמעה רצינית.
"מה קרה?" טיפה נלחצתי.
"התאהבתי!" היא צעקה בקול מאוהב, הרימה את ראשה ושילבה את כפות ידיה.
"עוד פעם?" שאלתי בקרירות.
"הוא ממש חתיך! ויש לו שרירים! שש קוביות! לא אחת, לא שתיים, שש! ראיתי אותו באימון נבחרת הכדורגל היום בבוקר. והוא הוריד חולצה…" היא סיימה בקול ממזרי.
"מאיה, את יודעת בכלל איך קוראים לו?"
"לא ממש…"
"איך את יכולה להתאהב בבחור שאת אפילו לא מכירה?" ניסיתי להחדיר בה קצת הגיון.
"לא יודעת" היא ענתה בפשטות.
נאנחתי.
"מאיה לפעמים את מזכירה לי את ראיין…"
* * * * *
בדרכי חזרה הביתה עברתי דרך הפארק.
'כאן ראיתי אותו שורף את העצים' חשבתי לעצמי והתמונות מהמקרה הדהדו בראשי.
'כנראה זה מצב הקרב שהמנהלת דיברה עליו. אבל אם זה מצב הקרב שלו, איך הוא נראה כשהוא מחוץ למצב הקרב?'
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במחשבותיי, עד שהבחנתי בקבוצת נערים.
כחמישה נערים עמדו במעגל ליד השיחים שבפארק.
התקרבתי אליהם.
באמצע עמד ר-ראיין?!
"תינוק מגודל!" הם הקניטו אותו והחלו לזרוק אותו מצד לצד מספר פעמים, עד שהוא נפל על הריצפה.
נכנסתי לתוך המעגל.
"מה ניראה לכם?!" צעקתי עליהם.
"מה את קשורה?!" אחד שלח.
"אל תגידו לי שהם אחים!" אחד אחר צחק.
"אולי עדיף שנטפל בבת קודם. את מכירה את המשפט 'ליידיס פירסטס'?"
"עדיף לכם להתרחק" אמרתי.
הם החלו לשלוח לכיווני ידיים עד ש…
"אל תתקרבו" בחור שאני לא מכירה נעמד מלפניי. " או שיהיה לכם עסק איתי"
"זה ג'ייקוב…" אחד הנערים אמר בפחד.
"ג'ייקוב?!" הם שיקשקו.
"א-אנחנו מ-מצטערים!" ברחו מהמקום כאילו מעולם לא היו שם.
"ג'ייקוב?" שאלתי, מנסה להיזכר אם אני מכירה מישהו בשם ג'ייקוב.
הוא סובב את ראשו לכיווני.
"כן?" הוא חייך.
"אנחנו מכירים?"
"לא" הוא ענה בפשטות והחיוך נשאר פרוס על לחייו.
"אוקי… בכל מקרה, תודה" חייכתי גם אני.
התבוננתי אחורה והרמתי את ראיין מהריצפה.
"ראיין אלא היו תלמידים מהכיתה שלך?" שאלתי.
"זואי תפסיקי! את לא צריכה להתערב בכל דבר!" הוא שיחרר את אחיזתי.
"רק ניסיתי-"
"כן, אני יודע. את חושבת שאני לא מספיק טוב בשביל להתמודד בכוחות עצמי!"
הוא החל ללכת בעצבנות לכיוון הבית.
"ראיין…" רציתי להסביר אבל הוא כבר התרחק.
"וואו…" ג'ייקוב זרק.
"מצטערת, אבל אני צריכה לחזור הביתה" החלתי ללכת.
"זה בסדר, אני אלווה אותך" הוא הלך לצידי. "זואי, נכון?"
"כן"
"אני ג'ייקוב, אני בכיתה המקבילה"
ג'ייקוב היה שזוף וגבוה, עם שיער חום ועניים בצבע דבש.
המשכנו ללכת בפארק, המזג אוויר היה מושלם בשביל הטיול הקצר הזה.
"איזה יום…" זרקתי.
"כן, המבחן במתמטיקה…"
גיחכתי.
"הלוואי שזה היה רק זה…"
"למה את מתכוונת?"
"לא חשוב, אתה לא תבין…"
"אני חושב שאני יבין" הוא נעמד.
הסתובבתי לכיוונו.
"מה קר-" לפני שסיימתי את השאלה צמחו לו כנפיים גדולות ולבנות, כמו כן גם הופיעה הילה שזהרה מעל ראשו.
"אההה!!" צעקתי ומהפחד נפלתי אחורה.
"הפתעה!"
מאחורי נחתו על הריצפה שתי נערות, כמובן עם אותן כנפיים לבנות כמו של ג'ייקוב.
"איך הבהלנו אותך!" ג'ייקוב ציחקק והושיט לי את ידו.
"א-אתם…"
"מלאכים" אחת הבנות השלימה אותי.
תפסתי את ידו וקמתי.
"אה כן. אלא מיכאלה ואנג'י, הן בשיכבה מתחתינו" הוא הסתכל עליהן ובחזרה אלי.
"א-אתם…" עדיין הייתי בהלם.
"אולי זה יעזור, 'האהבה תנצח את השינאה'" כנראה שג'ייקוב גם ידע על דניאל.
דניאל הופיע ממולי.
"דניאל ה-הם…" עדיין הייתי בהלם.
"הם מלאכים" דניאל אמר.
"למה הם מלאכים?" שאלתי בהיסוס.
"אמא שלך שלחה אותנו לעולם בני-האדם כדי להגן עלייך" ג'ייקוב חייך.
"עכשיו גם אתם? יש פה מישהו שלא מגן עלי?" אמרתי ביובש.
מיכאלה הרימה את ידה ואנג'י הורידה לה אותה במהירות.
למיכאלה היה שיער אדום, לא ג'ינג'י כמו של מאיה, אדום, ועניים חומות.
גם לאנג'י היו עניים חומות, אבל לעומתה לאנג'י היה שיער בלונדיני.
הסתכלתי הצידה.
כמה אנשים הסתכלו עלינו.
נזכרתי שאנחנו באמצע הפארק…
"דניאל…" תקעתי את האצבע שלי בכתף שלו.
"מה?"
"הם מסתכלים עלינו…" אמרתי בשפתיים סגורות.
הוא הבחין בקבוצת האנשים שלא הורידו את מבטיהם ממנו.
"אכפת לכם?"
"מיכאלה!" ג'ייקוב התעצבן עליה.
אחת הנשים הוציאה את הפלאפון שלה כדי לצלם אותנו.
"זה רע…" אנג'י הבחינה.
"זה רק חלום…" אמרתי במיסטוריות והוזזתי את ידי מצד לצד.
ג'ייקוב נאנח, אחז בידי והמריא לכיוון הבית שלי, כשאחריו דניאל, מיכאלה ואנג'י.
הסתכלתי אחורה כשאני באוויר, הצלחתי להבחין שהאישה צילמה אותנו.
נחתנו מאחוריי ביתי.
"מה אתם עושים?! היא הספיקה לצלם אותנו! אם הייתם נשארים במקום אולי היא הייתה מאמינה לי!" צעקתי. "דניאל אני מצטערת אבל… 'האהבה תנצח את השינאה' " שיננתי.
הוא הפך בחזרה לסכין.
"היא בחיים לא הייתה מאמינה לזה…" מיכאלה אמרה בקרירות, ולאחר שהיא סיימה שלושתם השתנו בחזרה לבני אדם.
"מה את עושה היום?" אנג'י שאלה ונידבקה אלי.
"חשבתי ללכת לקנות שימלה למסיבה של התיכון ביום שישי, זאת אומרת מחר…"
"אפשר להצטרף?!" היא חייכה חיוך מאוזן לאוזן.
לא הייתה לי ברירה…
* * * * *
אחרי שחזרתי הביתה החלפתי בגדים ויצאנו שלושתינו לכיוון הקניון.
אני אנג'י ומיכאלה קנינו כמה שמלות – וכמובן שג'ייקוב סחב את כל השקיות.
בגלל שלג'ייקוב יש אחלה גוף היינו חייבות לקנות לו בגדים חדשים. זה מטורף, הוא פשוט נראה טוב בהכל!
אפילו היה לנו זמן להצטלם במכונת צילום.
בקיצור ממש נהנתי.
"תודה שאתה מלווה אותי הביתה" אמרתי לג'ייקוב.
"זה בסדר" הוא חייך ושם את ידיו מאחורי עורפו.
שתיקה.
"את יודעת… בתור מלאך שאמור להגן עלייך, אולי עדיף שנלך למסיבה ביחד…" הוא שבר אותה.
הסתכלתי עליו.
"אתה ממש רוצה להיות המלאך השומר שלי, אה?" ציחקקתי.
הוא הסמיק.
"אם את לא רוצה-"
"בסדר" קטעתי אותו.
"מה בסדר?"
"בסדר, אני אלך איתך"
הגענו לביתי.
"מחר בשבע" אמרתי לו ונכנסתי דרך השער הקטן שלנו.
"לילה טוב" הוא שלח.
"לילה טוב" עניתי.
"הוא ממש נאה…" גברת פפרמן אמרה בפלרטטנות והבהילה אותי מאחור.
"גברת פפרמן!" הלב שלי קפץ.
"זה הוא?" היא שאלה.
"מי?"
"האחד. האחד שתחלקי איתו את חייך" היא דיברה בקול הרועד שלה.
"אני בת 16 וחצי" עניתי ביובש.
"אני הייתי בגילך כשהתחתנתי. הסיפור מתחיל בערב, השני ביולי, 1977-"
"לילה טוב גברת פפרמן" טרקתי את הדלת.
אמי כבר ישנה וראיין היה בחדרו, כנראה ראה טלוויזיה.
עליתי במדרגות ונכנסתי לחדר שלי.
הוצאתי שתי שמלות מתוך השקית השחורה, שסמל החנות מודפס עליה.
"זאת… או זאת…?" השכבתי את שתיהן על המיטה והתבוננתי בהן.
"אני לא יודעת…" התיישבתי על המיטה.
"אני אשאל את אמא…" פיהוק.
"מחר…" אמרתי בישנוניות.
נשכבתי על המיטה ועצמתי את עני.
אחרי כמה דקות פקחתי את עניי בחוזקה בגלל רעש מעצבן של דפיקות.
הרמתי את ראשי מהמיטה והסתכלתי על המרפסת.
עניי נפערו.
"מה הוא עושה פה?!" נלחצתי.
הבן של השטן ישב על מעקה המרפסת ודפק על הזכוכית.
התקרבתי אל הזכוכית ופתחתי אותה.
הוא קפץ ממש גבוה ונחת כמה מטרים ממני, ליד פנס הרחוב.
"אתה רוצה שאני יבוא אחריך…?"
הוא קפץ עוד קפיצה ונחת יותר רחוק.
"אני אקח את זה כ-'כן'."
הסתכלתי על העץ שליד המרפסת שלי.
"זה רעיון…" מלמלתי.
החזקתי בעץ וטיפסתי למטה.
כמובן שאחרי כשניה נפלתי על הישבן.
"אולי זה לא היה הרעיון הכי טוב שהיה לי אי-פעם…" קמתי בחזרה והלכתי אחריו.
כל כמה שניות הוא קיפץ רחוק יותר, ורחוק יותר… עד שהגענו לחורשה.
נכנסנו לתוכה.
הוא הוביל אותי למקום שהיינו בו פעם שעברה.
איבדתי אותו בעניי.
"אתה פה?" שאלתי בפחד. "זה לא מצחיק…" הסתכלתי סביבי.
לפתע הבחנתי בין העצים בעין צהובה וענקית נפתחת.
פתחתי את פי כדי לצרוח, אך לפתע הוא הופיע מולי כמו קסם וסתם אותו.
הוא עמד כל-כך קרוב אליי עד שהצלחתי להרגיש את חום גופו.
הוא התכופף קצת כך שראשו היה קרוב אלי.
הוא הרים את ידו כדי להוריד את המסכה שהייתה על ראשו.
עניי נפערו עוד יותר ממקודם.
הוא החל להוריד אותה.
הבחנתי בעין אחת ירוקה ובוהקת מתגלה מאחורי המסכה.
נגעתי בידו כדי שיוריד אותה יותר מהר ואז…
התעוררתי.