כנפיים שחורות – פרק 3

כשהגעתי לבית-הספר, אחרי ריצה קצרה, עליתי במדרגות לכיוון הכיתה שלי.
התבוננתי בשעון.
"שמונה ורבע… אני כל-כך מתה!" המשכתי לרוץ.
הגעתי לכיתה ופתחתי את הדלת בחוזקה.
"אני פה!" צעקתי כשהתנשפתי בלי סוף.
"יש לך מזל, זואי" המורה החל. "בדיוק התחלנו את השיעור. שבי במקומך"
עשיתי כדבריו, והתיישבתי במקומי שהיה ליד לוק.
"הי זואי, נראית טוב היום" לוק אמר כשהתיישבתי.
"הי לוק…" אמרתי באילוץ.
לשבת ליד לוק זאת לא הייתה הבחירה הראשונה שלי.
לוק הוא ה'חתיך' של השכבה, ובגלל סיבה מסויימת, שכנראה אני לא יודעת מה היא, כל הבנות מאוהבות בו עד הגג.
אפשר לומר שהוא 'נראה טוב'… אבל הוא לא ממש הטעם שלי.
הוא שרירי וגבוהה, ויש לו עניים חומות ושיער בלונדיני.
לוק הוא, איך אני יאמר את זה בעדינות… לא הכי חכם בעולם.
הוא קפטן נבחרת הכדורגל – עוד משהוא שמושך את הבנות, וגם סגן יושב ראש מועצת התלמידים.
הוצאתי את מחברת היסטוריה.
"למדת למבחן בחשבון?" לוק שאל כשהביט בי.
"לא ממש" עניתי והמשכתי להתעסק בדבריי. "וזה 'מתמטיקה', לא 'חשבון'…"
"חבל, כי די תכננתי להעתיק ממך-"
"אני מצטערת שהרסתי לך את התכנונים…" אמרתי ביובש.
"זה בסדר. את יודעת איך אני… זורם," הוא ניפח את השרירים שלו. "ספונטני"
"ברור, לוק" חייכתי אליו חיוך מאולץ.
"אם תשימו לב, בתמונת הפסל בעמוד 377…" ניסיתי להקשיב למורה.
"אם כבר שאלת על המסיבה,-" לוק הפריע לי.
"אני לא שאלתי"
"מה שתגידי," הוא ביטל את דבריי. "מצאת לך עם מי ללכת?"
"לא ממש"
"אה, מגניב" הוא עצר עצירה קלה. "אז, היית רוצה ללכת אית-"
"הי לוק" אמנדה אמרה בפלרטטנות אחרי שסובבה את ראשה לשולחננו.
אמנדה… אוי אמנדה… כמה שהיא שונאת אותי… – וזה הדדי.
אמנדה היא ראש מועצת התלמידים, משמע לוק הוא העוזר *שלה*, וראש נבחרת המעודדות – שילוב מושלם כדי לצאת עם לוק.
אבל לוק לא רוצה לצאת איתה. כנראה שיש לו לפחות טיפת שכל.
אפשר לומר שאמנדה היא הנערה הכי יפה בשיכבה.
היא רזה וגבוהה, יש לה שיער חום, ארוך וגולש, ועניים ירוקות בוהקות.
אבל יש לה תיזמון מושלם.
"הי." הוא אמר לאמנדה במהירות וחזר אלי. "אז, מה שרציתי לשאול-"
"הי זואי" אמנדה קטעה אותו בקול המעצבן שלה.
"אמנדה" אמרתי בחריקת שיניים.
אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיי שבאמת רציתי ללמוד.
"לוק, אני רואה שהתאמנת לאחרונה" היא החלה למשש לו את שרירי הידיים.
"כן, כן" הוא אמר בקרירות והעביר את זרועו לכיווני. "זואי, רוצה לגעת?" הוא אמר ב'חושניות'.
"לא"
"אם את כל כך מתעקשת…" הוא לקח את כף ידי ושם אותה של שריריו.
"וואו, איזו חוויה…" שלחתי.
"אני יודע"
הוא כנראה לא יודע מה זה ציניות…
"אני יכולה להוריד את היד שלי עכשיו?"
לפתע נשמע הצליל הגבוה והמחריד של המיקרופון של בית-הספר.
כולם שמו את ידיהם על אוזניהם כדי לחסום את הרעש הנורא.
"זואי טיילור, גשי בבקשה לחדר המנהלת" נאמר לבסוף.
"אני?"
"אווו…" הכיתה הקניטה אותי.
"מישהי הייתה ילדה רעה…" נשמעה אמירה.
יצאתי מהכיתה והלכתי לחדר המנהלת.
"זה בטח בגלל האיחורים שלי…" אמרתי לעצמי בדרך.
"או שזה בגלל הנכשל בלשון…"
"או בגלל הנכשל באנגלית…"
"או הנכשל בתנ"ך… יש לי כל-כך הרבה נכשלים שכבר קשה לעקוב אחרי זה"
דפקתי על הדלת מספר פעמים.
"כן?"
פתחתי את הדלת.
משרדה של המנהלת נראה כמו משרדו של נשיא ארצות הברית.
יש בו רהיטים עתיקים, יצירות אומנות מפורסמות ואפילו כמה כלי חרסינה יקרים, כמו ספלי תה עם קנקן תואם וכמה כדים.
השולחן המעוצב שלה בצבע לבן ומעליו זכוכית שקופה, שמתחתיה היא שמה תמונות. כמובן שהוא גם תואם לכיסא.
"שלום גברת ג'ונס" התחנפתי.
"זואי, שבי בבקשה"
התיישבתי על אחד הכיסאות שנמצא ממול שולחנה.
"גברת ג'ונס אני ממש מצטערת על הניכשל בלשון,"
בעודי ממשיכה לדבר היא קמה מהכיסא והתקדמה לדלת.
"… אני מבטיחה שאני ישיג ציונים יותר טובים במחצית הבא-"
היא נעלה את הדלת.
כל מה שקרה שם התחיל להפחיד אותי קצת.
"גברת ג'ונס…?" שאלתי בהיסוס.
היא הוציאה מהמגירה של שולחן הכתיבה שלה קופסא לבנה קטנה.
הקופסא הייתה מקושטת בילדי מלאכים עירומים עם כנפיים קטנות וכמה סרטים לבנים שחיסו את גופם.
היא פתחה את הקופסא והוציאה משם…
"גברת ג'ונס, בבקשה לא! יש לי עוד חיים ארוכים לפניי!" קפצתי מהכיסא.
היא החזיקה סכין כסופה שידיתה לבנה.
"לא, בבקשה אל תהרגי אותי!"
"אני לא מתכוונת להרוג אותך" היא אמרה ביובש.
"אה…" נרגעתי.
"זה שלך" היא הושיטה לי את הסכין.
"אני די בטוחה שזה לא שלי" לקחתי את ידיי לכיוון גופי.
"זואי," היא הניחה את הסכין בתוך הקופסא. "האם לאחרונה קראו לך מקרים מוזרים, מקרים שמפירים את חוקי הטבע?" היא החלה להסתובב בחדר.
נזכרתי בנער.
איך הוא הוציא מידו אש ושרף את עצי הפארק, ולאחר מכן הוא נעלם וכך גם השריפה.
איך הוא עף באוויר עם הכנפיים השחורות שלו.
"אפשר לומר…" אמרתי לבסוף.
"זואי, את ידעת שאת בת למשפחת אצולה?"
"אמא שלי היא מלכה?" שאלתי בהתלהבות.
"לא" היא אמרה ביובש.
"אבא שלי?" זה היה מוזר להגיד את זה.
"לא. זואי, כשהיית תינוקת פרצה מלחמה בין עולם המלאכים, שבשמיים, לבין עולם השטנים, שמתחת לאדמה"
"על מה את מדברת?" קטעתי אותה.
"פשוט תקשיבי. כשמלכת המלאכים ומלך השטנים היו עדיין רק נסיכים צעירים הם התאהבו"
"אוו…" השמעתי קולות רקע.
"אבל האהבה שלהם הייתה אסורה. הוריה של הנסיכה לא הרשו לה להתראות איתו, והיא נאלצה לשבור את ליבו ולהתחתן עם גבר אחר"
"רגע, איך כל זה קשור אלי?"
"מלכת המלאכים היא אימך הביאולוגית"
"א-את צוחקת עלי, נכון?" שאלתי בתקווה שהיא תגיד 'נכון'.
"אני לא צוחקת. את יורשת העצר של ממלכת המלאכים"
התיישבתי על הכיסא.
"כשהיית תינוקת אימך יצאה למלחמה נגד מלך השטנים. היא כל-כך דאגה לשלומך והיא שלחה אותך לכדור הארץ. כמובן שהיא הקיפה אותך במלאכים כדי שיגנו עלייך, כמוני" היא חייכה.
"את מלאך?" שאלתי בהתפעלות.
"אולי את לא מאמינה אבל כשהייתי צעירה הייתי אלופת השמיים בתעופה" היא השוויצה. "רגע, לא סיימתי לספר את הסיפור! ממלכת המלאכים נצחה את השטנים בקרב והשמידה את כל השטנים"
"זה טוב, נכון?"
"נכון. אבל מלך השטנים הצליח לברוח. הוא השטן היחיד שנשאר בחיים"
"זה גם טוב, נכון?"
"זה *היה* טוב. לפני כמה ימים הגיע אלי מכתב אזהרה מהמלכה עצמה. היא אמרה שלפני שכל השטנים הושמדו למלך השטנים נולד בן"
"אז?"
"אז, את צריכה למצוא את הנער הזה!"
"למה אני?!"
"כי את יורשת העצר! את יום אחד תיהי המלכה!" היא צעקה.
"לא אני לא! אני רק ילדה רגילה!" גם אני צעקתי.
"אם הנער הזה יצליח איך שהוא להיכנס לממלכת המלאכים, אנחנו אבודים" היא אמרה ברוגע. "הוא ואביו, שעדיין בחיים, ימלכו על עולם המלאכים, וכולנו נמות"
"אבל-"
"אם את תמצאי את הנער הזה אני יתן לך ציון מאה בכל המקצועות" היא קטעה אותי.
"אז?"
"בתעודת בגרות"
"איפה אני מוצאת אותו?" שאלתי.
"הוא אמור להיות בן גילך. זה כבר יעזור לך להתחיל לחפש"
"זהו?!"
"זה כל מה שידוע עליו"
"איך אני ימצא אותו?!"
"אני לא יודעת, אבל תזכרי הנער הזה יהיה תוקפני. הוא יהיה רשע. תזהרי"
"בסדר"
התקדמתי לעבר הדלת.
"וזואי,"
הסתובבתי אחורה.
המנהלת זרקה לי את הקופסא הקטנה.
"זה אמור לעזור לך"
"המנהלת, את הרגע הבאת לי נשק?" ציקצקתי בלשוני.
"לא" היא אמרה ברוגע. "זה לא נשק"
"זו סכי-"
"פשוט תאמיני לי. אה כן, בהצלחה במבחן במתמטיקה"
סובבתי את המפתח ויצאתי מהדלת.
"וואו… היום הזה רק הולך ומשתפר"