כנפיים שחורות – פרק 2

הי, אני זואי.
שיערי בצבע שחור ועניי כחולות.
עד הבוקר הזה הייתי נערה רגילה שחיה בעולם רגיל למשפחה רגילה, אבל הכל השתנה כשהשעון המעורר צילצל.
"אה!!" הרמתי את ראשי מהכרית בבהלה.
בגלל השיטה החדשה שלי – להרחיק את השעון המעורר מהמיטה כדי שאני יקום ולא יחזור לישון, אני נפלתי מהמיטה ורצתי, כשאני עדיין על הברכיים, כדי לכבות אותו.
"אולי פשוט עדיף שאני יבקש מאמא שלי שתעיר אותי…" אמרתי תוך כדי פיהוק.
"איזה חלום מוזר חלמתי…" אמרתי בעודי משפשפת את הישבן שלי בגלל הנפילה.
התקדמתי לעבר המקלחת ועברתי ליד המראה שבמסדרון.
"איכ…" אמרתי בישנוניות כשהבחנתי בשיער המנופח שלי.
"בוקר טוב!" אחי הקופצני הגיע משמקום והבהיל אותי.
"היי ראיין…" שלחתי בקרירות ונכנסתי למקלחת.
ראיין הוא אולי הבן-אדם הכי נמרץ שפגשתי בחיי.
הוא תמיד שמח וקופצני – בדיוק ההפך ממני.
זה לא שאני לא שמחה… זה פשוט שני לא כל-כך שמחה *כמוהו*.
יש לו שיער בצבע חום ועניים בצבע דבש.
ובמילה אחת – קרציה.
אחרי המקלחת ליפפתי מסביב לגופי מגבת, וכך גם על שערי ונכנסתי לחדרי.
לבשתי את מדי בית-הספר, סירקתי את השיער, הכנתי מערכת וירדתי במדרגות לעבר המטבח.
"בוקר…" מסרתי לאמי.
"בוקר…" היא ענתה לי באותו הטון.
"פנקיקים?" שאלתי את אמי כשאני מסניפה את הריח הטוב.
היא צחקקה.
"בוקר טוב, אמא!" ראיין התיישב ליד השולחן.
"בתיאבון" היא הניחה צלחת עם בערך 10 פנקיקים על השולחן.
ראיין לקח את כל הפנקיקים שהיו על הצלחת והשאיר לי אחד.
הוא הרים את כולם על המזלג שלו ביד אחת, וביד השניה הוא נאבק עם בקבוק של סירופ שוקולד.
"ראיין, מתי תפסיק להתנהג כאילו אתה בכיתה א'?" נאנחתי. "אתה בכיתה י', תתבגר כבר"
הבחנתי בכמה דמעות שזלגו מעניו, ואחרי כשניה הוא עזב את המזלג ורץ בבכי במעלה המדרגות.
"זואי!" אמי התעצבנה. "את יודעת שאחרי שאני ואביך…"
"התגרשתם?" אמרתי ביובש.
"התפצלנו." היא המשיכה מאותה הנקודה. "תראי, ראיין פשוט צריך מודל גברי לחיקוי"
"כאילו שאבא נחשב לגבר…"
"זואי…" היא הרימה את הגבות שלה.
"בסדר, בסדר… אני אלך להתנצל" אמרתי באילוץ.
עליתי במדרגות לעבר חדר הכביסה – שם תמיד ראיין מתחבא אחרי שהוא נפגע ממישהו.
"ראיין?" שאלתי.
הוא ישב מאחורי סל הכביסה.
"ראיין אתה לא צריך לבכות" התיישבתי לידו והנחתי את זרועי מסביב לצווארו.
קשה לפעמים לחשוב שאני רק שנה מעליו.
"אני לא בוכה" הוא ניגב את דמעותיו.
"אתה יודע שאמא ואבא אוהבים אותך יותר מכל דבר בעולם, נכון?"
"כן…" הוא מלמל.
"שולם?" שאלתי והושטתי את הזרת שלי קדימה.
הוא אחז עם הזרת שלו בשלי.
"שולם" הוא חייך.
קמתי מהריצפה והתבוננתי בפארק שליד ביתי דרך החלון, ונהניתי מהרוח הקיצית.
אחרי כמה שניות הבחנתי שעל פנס רחוב אחד יושב הבחור המסטורי מהחלום שלי.
הוא ישב על הפנס באיזון מושלם, כך שהוא לא נפל ממנו.
הוא ישב שם ו… התבונן – בי?
"זה היה חלום… נכון?" שאלתי את עצמי בהיסוס.
"מה?" ראיין חיפש בעניו את המקום שאליו התבוננתי.
"לא חשוב!" סובבתי אותו לכיוון השני. "כבר שבע ארבעים וחמש! אתה תאחר לבית-הספר!" נשמעתי כמו אמא שלי.
"אני בחיים לא יבין בנות…" הוא מלמל כשירד במדרגות.
הסתכלתי חזרה לכיוון הפנס.
הנער כבר לא היה שם.
ירדתי במדרגות ורצתי למטבח.
"בי אמא! חייבת ללכת!" הרמתי את התיק שלי ויצאתי מהדלת.
"בוקר טוב, זואי" גברת פפרמן, השכנה שלי, שלחה בקול רועד.
"בוקר טוב גברת פפרמן. אני פשוט ממש ממהרת-"
היא נעמדה מולי.
"זה גבר?" היא שאלה וחסמה את המעבר שלי.
"אני לא בטוחה…" ניסיתי לעבור.
"זה מזכיר לי בוקר אחד משנת '67…"
"אני מצטערת גברת פפרמן" נדחפתי במעבר הצר שהיה ברשותי. "יום טוב!" צעקתי מרחוק.
רצתי לכיוון הפארק וכשהגעתי נשמע צעקה איומה.
רצתי בעיקבותה, עד שהגעתי ל…
"שריפה…" הייתי בהלם, וכל מה שקרה אתמול בערב חזר אלי כמו פלאשבאק.
חלק מעצי הפארק נשרפו עד עפר, וחלקם עדיין המשיכו להישרף.
"אבל לא ראיתי שום שריפה מהחלון…" חשבתי כשעמדתי בדום והתבוננתי סביבי.
כל האנשים כבר הספיקו להימלט.
לפתע מתוך הלהבות הופיע אותו הנער.
הוא יצא מתוך הלהבות כאילו החום הנורא לא מפריע לו.
הוא לבש את אותם הבגדים, הכנפיים השחורות נפרשו על גבו ואותה המסכה חיסתה את פניו.
הוא נעמד כמה צעדים ממולי.
"אתה עשית את זה?" שאלתי בהלם.
הוא שתק.
"אבל… אתה לא רע, אתה הצלת אותי אתמול!"
הוא המריא לאוויר ושלח כדור אש לכיוון אחד העצים שהאש אפילו לא הספיקה להגיע אליו.
"למה אתה עושה את זה?!" צעקתי.
הוא שלח עוד כדור אש, הפעם לכיוון השני.
"תפסיק!!"
הוא יישר את ידיו לצדדים בתנועה חדה והאש נכבתה.
שתיקה.
"מי אתה?" שאלתי שוב.
לפתע הוא נעלם כאילו הוא מעולם לא היה שם.
"זה באמת הרגע קרה?" אמרתי לעצמי.
אנשים החלו לעבור בפארק בטבעיות.
הבחנתי שהעצים שנשרפו לפני כמה שניות חזרו למצבם הקודם, ולא היו אפילו תסמינים לשריפה.
"אני צריכה לקחת כדורים…"
התבוננתי בשעון שעל זרועי.
הוא הראה 7:59.
"נו באמת…. אני עוד פעם מאחרת!"