כנפיים שחורות – פרק 13

"א-איפה אנחנו?" נדהמתי.
השמיים היו כהים והאדמה יבשה ואדומה.
עמדנו על צוק כשמתחתינו הייתה עיירה מימי הביניים.
רוחות חמות נשבו והעיפו את השיער הרטוב שלי לכל עבר.
התבוננתי בדיוויד.
ידיו היו קשורות באזיקים, כך גם ידיי.
"תתקדמו" אחד הבחורים אמר ומיד אחר כך החלנו לרדת מהצוק מהדרך הצדדית.
עברנו בעיירה.
הרגשתי שזאת אחת מהעיירות המפחידות והנטושות שרואים בסרטי איימה.
צריפי העץ חרקו ומדי פעם נשמעו טריקות של דלתות וחלונות.
סוסים עם כנפיים ודרקונים ביינונים עד קטנים היו קשורים למוטות עץ בצידי הדרך.
התקדמנו לעבר טירה שחורה בקצה העיירה.
גשר העץ העבה שלפני הטירה נפתח ועלינו עליו.
מתחתינו הייתה לבה רותחת.
נכנסנו לתוך הטירה ונעצרנו.
"איפה הכסף?" האיש שאחז באזיקיי כל הדרך שאל כמה שומרים שנעמדו ממולנו.
הם הניחו בידו שקית מרשרשת וציוו עליו ועל הארבע אחרים לעזוב.
הם יצאו כשהם לא מוציאים מילה מהפה.
שניים מהשומרים החלו לסחוב אותי כשדיוויד המשיך לעמוד באותו המקום.
"דיוויד!" צעקתי. "לאן הם לוקחים אותי?!" התנגדתי לאחיזתם.
הוא עמד באדישות ושתק.
"דיוויד?!" הם משכו אותי.
עלינו במדרגות שמסודרות בעיגול עד שהגענו לדלת מעץ.
השומר פתח אותה ודחף אותי לבפנים כך שנפלתי על ברכיי.
"חכו!" נעמדתי בחזרה
הם סגרו את הדלת בחוזקה.
"מה הולך פה?!" הסתכלתי דרך החלון הקטן עם הסורגים שהיה בדלת.
הם נעלו אותה וירדו במדרגות.
נאנחתי והסתובבתי כשגבי נוגע בדלת.
החלקתי למטה והתיישבתי על ריצפת האבן הקשה.
החדר היה עגול וקטן.
היה בו חלון אחד שאליו מחוברים סורגים ודלת עץ אחת.
ערימת חציר הייתה ליד החלון ועל הריצפה התפזר חציר שכניראה נפל ממנה.
קמתי מהריצפה והתבוננתי דרך החלון.
באופק ראיתי מדבר ומתחתיי ראיתי את העיירה בקטן.
"מה עכשיו…?" הסתכלתי לשמיים האפורים, שניראים כאילו כל שניה הם יתחילו להוריד גשם.
* * * * *
השמיים היו אדומים והאדמה רעדה.
הרוח לא החליטה לאיזה צד לנשוב וכל צמרות העצים זזו מצד לצד בחוזקה.
היינו בגינה.
מסביבי ראיתי מלאכים ושטנים נלחמים זה בזה.
כנפיים לבנות נגד כנפיים שחורות.
"לא!!" צעקתי. "אל תעשה את זה!"
ממולי עמד ג'ייקוב.
הוא הרים את חרבו ל-לכיווני?
אחרי כמה שניות הוא שיחרר אותה והרגשתי איך היא נכנסת לגופי.
נפלתי על הריצפה.
המלאכים והשטנים חדלו להילחם והסתכלו עלי.
"זואי" דיוויד התיישב לידי במהירות והרים את פלג גופי העליון עם הזרוע שלו. "מה עשית?!" הוא הפנה את מבטו לג'ייקוב.
"א-א-אני… ז-זואי…" ג'ייקוב גימגם ואז ברח משם.
"זואי…"
התעוררתי.
התנשפתי בחוזקה והסתכלתי סביבי.
הייתי עדיין כלואה בחדר העגול והקטן.
"דיוויד… אני לא רוצה ל-למות… אני אוה-"
לפתע נשמעו רשרוש של מפתחות והדלת נפתחה.
"לכי" דיוויד נכנס לחדר.
"דיוויד" התקרבתי אליו.
"את חייבת ללכת מפה,"
"דיוויד"
"את לא רוצה לדעת מה הם רוצים שאני-" הוא נעצר. "לא חשוב"
"דיוויד…"
"תקחי את פופיק ותחזרי לשער"
הוא הכניס את שתי אצבעותיו לפיו ושרק.
"דיוויד!"
"מה?"
התקרבתי אליו ו… אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל…
נישקתי אותו.
אני אוהבת אותו.
אני *אוהבת* אותו.
לפתע גג החדר נפרץ ופופיק, דרקון המחמד של דיוויד, ריחף מעליו, מה שגרם לי ולדיוויד להתרחק אחד מהשני.
"אני מצטער" הוא סובב את מבטו. "אני לא מרגיש ככה" אמר באדישות ויצא מהחדר.