כנפיים שחורות – פרק 1

"תעזוב אותי!" צעקתי.
זה רק הכעיס אותו יותר ואחיזתו בזרוע שלי התחזקה.
הייתי צמודה לקיר הרחוב.
הנער שעמד ליידו קירב את ראשו אלי.
"אני אוהב שהן כועסות" הוא אמר בעודו מרים את ראשי מהסנטר שלי.
הוא חייך חיוך ממזרי וניסה לנשק אותי, אבל לא הפסקתי להזיז את ראשי לצדדים.
הבחור השלישי והאחרון עמד מאחוריהם ולא זז.
"אולי עדיף שתעזבו אותה…" הוא אמר.
"אתה כזה תינוק… אם אתה מפחד לך הביתה!" הנער שאחז בזרועי צעק לעברו.
הצלחתי להשתחרר מאחיזתו כשהוא לא שם לב, ורצתי לכיוון הנגדי.
"תתפוס אותה!" הם צעקו לנער השלישי.
הוא משך אותי אחורה ונפלתי על הגב.
פקחתי את עניי והוא היה מעלי.
"כל הכבוד, אחי" אחד אמר.
הוא קם מעליי ושני הנערים הרימו אותי על רגליי.
"את תהיי המשרתת שלנו הלילה, את תעשי כל מה שנבקש. הבנת?"
"אני מעדיפה למות…"
"איך שאת רוצה" הוא הכניס את ידו לכיס המכנס שלו והציא ממנו אולר.
"מה אתה עושה?!" הנער השלישי תפס את ידו. "אתה יודע מה יקרה אם יתפסו אותנו?!"
"אם אתה לא תשחרר את היד שלי בשניה הקרובה אני יפוצץ אותך במכות" הוא אמר באדישות.
"נ- נראה אותך…"
הבחור שאחז באולר שלח אליו פרצוף זועם והוא עזב את ידו, ולקח כמה צעדים אחורה.
"מה את מעדיפה," הוא סובב את פרצופו בחזרה אלי. "למות, או להוריד את ה-"
"תעזבו אותה" נשמע קול של גבר מכיוון מעלה.
הרמתי את ראשי, וכך גם שלושת הבחורים.
על פנס הרחוב עמד בחור, אבל לא הצלחתי לראות את פניו, והוא לבש מעין תחפושת מוזרה…
הוא קפץ מהפנס ונחת כמה צעדים ממנו.
"אתה צוחק עלי?" אחד הנערים ליגלג עליו.
היה לו שיער בלונדיני יפיפה ופניו היו מכוסות במסכה שחורה.
היו לו כנפיים שחורות וגדולות, זנב ארוך ומחודד, קרניים שחורות קטנות על ראשו ובגדים בגווני שחור ואדום, אה כן… וגלימה ארוכה שהתנופפה ברוח הקרה של אותו הלילה.
"ומי אתה?"
הבחור לא ענה. הוא רק עמד שם והסתכל על המתרחש.
הנערים נרתעו קצת ממנו.
"אתה מתכוון לשתוק?!"
שתיקה.
"הבנתי… בואו נלך" הם הסתובבו אחורה והחלו ללכת.
אחד מהם אחז בגופי ולא יכלתי לברוח.
לפתע פרצה ממולנו אש, והיא הקיפה אותנו.
"אמרתי שתשחררו אותה" הוא אמר ביובש ונחת בתוך עיגול האש שנוצר.
"מי אתה?" הפעם אני שאלתי את השאלה הזו.
הוא המשיך לשתוק.
"אנחנו לא מפחדים מקצת אש!" אחד אמר בהיסוס.
הבחור המסטורי הושיט את ידו קדימה ויצר מעין כדור אש.
הנער שיחרר את אחיזתו ממני ודחף אותי לכיוון הבחור.
עמדתי במרחק של צעד ממנו.
הוא שלך את ידו אליי, תפס אותי והצמיד אותי קרוב לחזה שלו.
"אל תפחדי" הוא לחש באותו הטון.
הוא נתן קפיצה קטנה מהאדמה ואחרי כשניה שנינו ריחפנו באוויר.
הסתכלתי למטה. האש נכבתה בשניות בדיוק כמו שהיא פרצה.
נרתעתי קצת מהגובה, אבל הרגשתי בטוחה בזרועותיו של הבחור המסטורי, כאילו אני מכירה אותו.
הוא היה חם, והרגשתי גם את פעימות ליבו.
אחרי כמה זמן שעפנו מעל העיר הוא הוריד אותי על המרפסת שמחוץ לחדרי.
"איך אתה יודע שאני גרה כאן?" שאלתי כשיצאתי מאחיזתו.
הוא שתק.
"מי אתה?" שאלתי והתקרבתי כדי להוריד את המסכה מפרצופו.
הוא נירתע אחורה וריחף מעט מעל המרפסת.
"מצטערת…"
הוא חזר לעמוד.
"אנחנו מכירים?" שאלתי אבל הוא המשיך לשתוק. "אתה לומד בתיכון 'נָיְין'?" (=9 באנגלית)
הוא המשיך לעמוד באותה התנוחה.
"איך אתה יכול לעוף? והכנפיים האלא אמתיות?"
הוא פשוט המשיך לשתוק.
"האש שפרצה…"
זואי? זאת את?" שמעתי את קול אימי מחוץ לחדר.
סובבתי את ראשי בחזרה אליו והוא לא היה שם.
התבוננתי על נוף העיר ועל השמיים אבל לא הצלחתי להבחין בו.
"זואי, תכנסי לבפנים. מאוד קר הלילה" אמי משכה אות לתוך החדר, וכשנכנסנו היא סגרה את דלת הזכוכית של המרפסת.
"זואי הכל טוב?" היא הבחינה במבט שלי.
"סתם, יש מבחן במתמטיקה מחר" חייכתי חיוך מאולץ והתיישבתי בקצה המיטה.
"למדת?"
"ברור!" שיקרתי.
"זואי…" היא שלחה לי מבט מסגיר. "לפחות אל תשקרי"
"אמא אני לא-"
לילה טוב" היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת.
"אני שקרנית כל-כך גרועה…" מלמלתי ונשכבתי על המיטה כשסמתי את הכרית על הראש בחוזקה.
"אני בטוחה שאני מכירה אותו… אבל מאיפה?"