כנפיים כסופות-פרק שני

כאשר נולדתי הייתי תינוקת מתוקה וחייכנית, כך אומרת לי אמא.
בגיל ארבע כבר ידעתי לעוף ממש טוב והכנפיים שלי היו במצב ממש טוב ; הן היו לבנות, נקיות, רכות וחזקות.
אהבתי אותן וכך גם אמא.
כאשר הייתי בת חמש הכנפיים שלי החלו להתקלף. בהתחלה לא הרגשתי בזה, אבל אחרי כמה חודשים כל הלבן הרך והנעים נעלם לגמרי. נשארו לי רק כנפיים כסופות וזוהרות.
ממש שמחתי שהכנפיים שלי יפות כאלה, אבל אמא לא חשבה כמוני.
כאשר הראתי לה את כנפי היא התישבה על הריצפה ומילמלה בבכי.
"אמא מה קרה ?" שאלתי וחיבקתי את כתפה.
"הכנפיים שלך… זה פשוט… הן כסופות… ו…" אמרה אמא ומשכה באפה.
"והן יפות וזוהרות !" התגאתי בהן.
"לא זה… בואי ילדה, אני צריכה לספר לך משהו…" אמרה אמא והסתכלה עליי בעצב.
"מה קרה אמא ?" ישבתי והסתכלתי עליה.
"יש אגדה כזאת… על כסופי הכנפיים… שהם שליחי השטן… משהו כזה… עם יגלו שאת כסופה… הם ישלחו אותך… רחוק מפה… אני רוצה לשמור עלייך זואי… את הילדה שלי !!" מיררה אמא בבכי.
"אל תדאגי אמא אני יסווה אותן" אמרתי והלכתי לתפור לי תחפושת.
אף אחד לא גילה את הסוד שלי, עד היום.
"איזה כיף לך. " אמרה לי היילי יום אחד כאשר הלכנו הביתה.
"למה את חושבת כך ?" עניתי לה ונגסתי בסנדוויץ' שלי. בראשי עברו מחשבות על כנפי הכסופות.
"כי כל הבנים מאוהבים בך. זה פשוט לא פייר." אמרה לי היילי וחתכה לי חתיכה מהסנדוויץ'.
"זה לא כזה כיף" אמרתי וחשבתי שעם היא הייתה יודעת את האמת, היא לא הייתה חושבת כך.
"בטח שזה כן !! בייחוד ריאן… הוא פשוט מהמם !!" אמרה לי היילי והלכה לכיוון ביתה.
"אז נתראה ?" שאלה.
"בטח !" אמרתי ונופפתי לה בידי.
-יום למחרת-
הלכתי לביצפר וניסיתי לשכוח את מה שקרה אתמול. זה לא קרה.
צבע הכנפיים שלי ניקר בראשי. המבטים שכולם לטשו בי לא עזרו במיוחד.
"את בסדר ?" שאלה אמנדה כאשר הגעתי לבית הספר.
"כן. למה שאני לא יהיה בסדר ? הכנפיים שלי כסופות, מישהו יכול בכל רגע להלשין עליי למועצה וישר ישלחו אותי לאקדמיה המוזרה, טובי שונא אותי כי דיברתי עם ריאן, ריאן שונא אותי כי אני ביחד עם טובי, חוץ מזה הכל מעולה !!" אמרתי בציניות והתאפקתי לא לבכות.
פתאום משהו מוזר קרה.
כנפיה של אמנדה החלו להיעלם, אוזניה החלו לגדול וגגופה החל להתקטן.
"מה את עושה ???" שאלתי בבהלה ואחזתי בידה.
"אני… אני… לא יודעת !! תעזרי לי זואי !!" צעקה אמנדה והחלה להתקטן עוד יותר.
תפסתי בגופה הקטן והרמתי אותה כלפי מעלה.
"מה קרה לך ?" שאלתי אותה ובחנתי את גופה הקטן.
כנפי הלבנות כבר נעלמו ובמקומן צמחו להן שתי כנפיים סגולות וגדולות, כמו של פרפר.
גופה עכשיו היה בגודל כף ידי.
"אני לא יודעת !!" אמרה אמנדה בקול קטן.
"בואי חייבים להחביא אותך איפשהו !!" אמרתי והתחלתי לרוץ לכיוון שער בית הספר.
"מה את חושבת שאת עושה ?" אמר ילד נמוך ושחום שנפל על הריצפה בעיקבות הריצה שלי.
"סליחה אני.. לא ראיתי… מצטערת אני חייבת ללכת !" אמרתי והחבאתי את אמנדה מאחורי גבי.
"חכי רגע… מצטער… לא הייתי צריך להתנפל עלייך ככה… " אמר הילד וקם מן הריצפה.
"זה בסדר " אמרתי וניסיתי לפלס לי דרך בין האנשים.
"קוראים לי דן" אמר הילד והושיט לי את ידו. רק עכשייו שמתי לב כמה עיניו יפות וכחולות.
"זואי.." אמרתי והבטתי בו במבט בוחן.
"למה את מסתכלת עליי ככה ?" צחק דן וגרם לי להסמיק.
"אהמ אהמ !!!" קראה אמנדה מכף ידי.
"מה יש לך שם ? " קרא דן בהפתעה.
"אה כלום…" גימגמתי ובליבי כעסתי על אמנדה על אי הזהירות.