כנפיים | פרק 9

פרק 9

-רוֹאַנִים-
"זה בטח סתם עוד משהו קסום כזה, אתה יודע." אמרתי, וניסיתי להרגיע אותו. "פן אמר לי שאתה לא ממש כמו בן אנוש, אז יכול להיות שאתה רואה את עצמך כמו שאתה אמור להראות. אני רואה את עצמי בין מה שאני עכשיו לבין איך שהייתי נראית אתמול."
"אבל את טובה." אמר נֶיְיתָ'ן כאילו אני לא מבינה מה כל כך מטריד אותו, "אני לא הייתי אני, אני הייתי נראה כמו מישהו אחר."
"זה רק נראה לך. בסוף פן יגלה מה אתה והכל יהיה טוב." אמרתי וחייכתי אליו. הוא לא ענה, ורק נעץ את עיניו ברצפת העץ הבהירה בדאגה.
"אני יורדת למטה, הוא ביקש שנרד אם נוכל. אתה רוצה לבוא?" שאלתי אותו.
"אוקיי, בסדר." הוא אמר לבסוף, ויצאנו מן החדר.
"את יודעת אולי מה הוא רוצה לומר לנו?" הוא שאל כשירדנו במדרגות.
"אממ… אני לא ממש בטוחה. אני רק מקווה שזה לא להתחיל לאמן אותנו או משהו כזה." אמרתי.
"במה הוא עוד יכול לאמן אותנו?" הוא שאל. משכתי בכתפיי, ונֶיְיתָ'ן פתח את דלתות הזכוכית הענקיות שפנו לגינה.
"פן?" קראתי, וחיפשתי אותו בעיניי. הגינה הייתה עוד יותר גדולה ממה שהיה נראה מבחוץ, והעצים המגוונים והעצומים שהיו פזורים בכל מקום כמו יער קטן השרו אוירה נוחה ונעימה. מדי פעם עיניי נתקלו בנדנדת עץ לבנה או בכד גדול מונח למרגלות אחד העצים. בדיוק כמו שתמיד רציתי שיהיה לי בבית שלי כשיהיה לי אחד כזה.
"איפה הוא?" שאל נֶיְיתָ'ן, ונכנס עוד אל תוך היערון.
"פן!" קראתי שוב, ואז פתאום שמעתי קול רשרוש ענפים, וקולו של פן קרא אלינו מלמעלה.
"זה אתם?" הוא צעק, וכשהרמנו את ראשינו ראינו אותו שרוע על אחד הענפים הגבוהים של עץ רחב מאוד ומקמט כמעט כמו זקן שבע ימים.
"לא, אנחנו חייזרים שבאו לחטוף אותך! רד מהר או שנשתק אותך בעזרת רובי הלייזר המאוד משוכללים שיש לנו." צעקתי לו בחזרה, ונֶיְיתָ'ן גיחך. אני כל כך לא מבינה את המצבי רוח שלו, הם יותר גרועים ממזג האוויר.
"אוי, הצילו איזה פחד!" קרא פן בפחד מזויף וריחף למטה באיטיות.
"מה כל הקטע הזה של התעופה בדיוק? כאילו מה, אתה צריך אבקת פיות ולחשוב מחשבות שמחות?"
פן צחק לשאלתו של נֶיְיתָ'ן, ונעמד על רגליו.
"לא. אני פשוט יכול. יש הרבה רוֹאַנִים שיש להם כל מיני יכולות."
"רוֹאַנִים?" שאלתי בלי להבין.
"ילדים שהאלים נתנו להם מתנות ויכולות כדי לעזור להם ולאנושות." אמר נֶיְיתָ'ן.
הסתובבתי אליו בגבות מורמות, ופן גם הוא הביט בו בהלם.
"אל תשלו אותי מאיפה אני יודע את זה." אמר נֶיְיתָ'ן והרים חלקית את ידיו. "זה פשוט יצא לי."
"אוווקיי." אמר פן, ועדיין הביט בו במבט מוזר.
"טוב. אז מה רצית?" שאלתי כדי שהמחשבות שלי לא יסתבכו יותר מידי, ומה שאני אקבל בסוף זה קשר אחד גדול שאני בחיים לא אצליח לפתור.
"להתחיל לאמן אתכם. או יותר נכון אותךְ, אני עדיין לא יודע אם נֶיְיתָ'ן גם יכול."
יופי. גם אימונים וגם בלי נֶיְיתָ'ן. שוב.
השתררה דממה מעיקה שלא הייתה לי שום כוונה להפרה.
"אמרו לי לנסות לאמן גם אותך," הוסיף פתאום פן במהירות בנימה של: מה,-זה-לא-ברור-מאליו-? והמשיך מיד: "ואז אולי נוכל לקבל מושג כלשהו עליך."
נֶיְיתָ'ן משך בחוסר אכפתיות בכתפיו, אבל ידעתי שאכפת לו יותר ממה שאני יכולה אפילו לדמיין.
"טוב… אז איזה סוג של אימונים זה?" שאלתי את פן כשהוא לחפש משהו על האדמה בעיניו.
"קסם." הוא אמר, והרים ענף אפרורי ויבש מן הקרקע ובחן אותו.
הוא הולך לעשות מדורה או מה?
"חביב." אמר נֶיְיתָ'ן. הוא כזה בן לפעמים שזה יכול להוציא אותי מדעתי.
"אני אתחיל ללמד אתכם את יסוד האוויר, אחר כך נעבור למים, אדמה ואש, וכשתתמחו בכל אלה נתחיל עם קסמים מעורבים או כאלה שלא שייכים ליסוד מסוים."
"אעההה… אין בעיה, קטן עלינו." אמרתי בקלילות מזויפת שבלטה מקולי, ופן התרומם עם שני ענפים גדולים וחיוורים בשני ידיו ואמר לי במבט רציני: "תוך שבועיים."
"מה?!" אני ונֶיְיתָ'ן כמעט צרחנו.
"תחזור על זה עוד פעם בבקשה." אמרתי בצרידות.
"מה נראה לכם שיש את כל הזמן שבעולם?" הוא שאל כאילו התגובה שלנו מוגזמת, והתרחק ממנו כמה צעדים.
"אני לא יודע," אמר נֶיְיתָ'ן, גם הוא עדיין בהלם, "לא יכולתם לבוא קודם ולהתחיל יותר מוקדם?"
"מה יש בעוד שבועיים בכלל?" שאלתי לפני שפן הספיק לענות על השאלות חסרות המטרה של נֶיְיתָ'ן.
פן משך בכתפיו, ותקע את הענפים עומק בין גבעולי הדשא עד שעמדו זקוף ללא תמיכה. "אני לא יודע, זה ההוראות שנתנו לי."
נֶיְיתָ'ן נאנח, ושם את ידיו על מותניו: "לפחות זה לא יחד עם בית ספר." ואז הוסיף לאחר רגע כשפן הורה לנו להיעמד במרחק של שלושה מטר מן הענפים. "רגע, רגע, ואם אני לא אצליח לעשות קסמים או מה שזה לא יהיה, אז מה אני אעשה?"
"אני אישית לא חושב שתהיה לך את הבעיה הזאת, אבל אם בכל זאת לא תצליח, אז נמצא לך כבר משהו אל תדאג."
שמעתי את נֶיְיתָ'ן ממלמל דברים לא ברורים לעצמו, אבל הוא לא אמר עוד כלום, ורק נעמד מול הענף הימני כשאני מול השמאלי.
"אז מה עושים?" שאלתי, וקיפצתי בחוסר סבלנות על רגליי.
"רגע." אמר פן בגבות מורמות לנוכחי, ונעמד במרכז עם הפנים אלינו.
"לכל אחד מאיתנו, הרוֹאַנִים, יש מין סוג של, אממ… קעקוע כזה שמסמל את כל אחד מן היסודות שהוא גומר ללמוד. הקעקוע מתחיל להופיע מן הרגע שבו מתחילים ללמוד, ומקבל את צורתו הסופית כשהמתלמד גומר. הוא בגודל ובמקום שונה לכל אחד, וכך גם תופעות הלוואי. אז אל תיבהלו."
"אמא לא תאהב את זה." מלמל נֶיְיתָ'ן, ולא יכולתי שלא לגחך.
"עכשיו," המשיך פן כאילו לא שמע את הערתו של נֶיְיתָ'ן, "אני אדליק את הקצוות של כל אחד מן הענפים האלו, ואתם תצטרכו לנסות לכבות את האש בעזרת פרץ אוויר לפני שהיא תגיע לאדמה. אני עכשיו אלמד אתכם את התנועה שאתם צריכים לעשות כדי ליצור את הסוג הזה של קסם האוויר, ואתם תנסו לחקות אותי. יש שאלות?"
רציני? אף פעם לא חשבתי שבאמת שואלים דבר כזה מחוץ לספרים וסרטים. נחמד…
"אזז… היכולת לעשות קסמים היא מוגבלת עם ההכרות שלנו בתנועות?" שאל נֶיְיתָ'ן.
"בדיוק." אמר פן, ואז כשראה שאין לנו עוד מה לשאול, הוא התקרב קצת אלינו, והפנה לנו את גבו.
"תעקבו אחרי." הוא אמר, "זו לא תנועה קשה או משהו, היא אחת הבסיסיות אבל צריך לבצע אותה במדויק."
הוא נעמד כשגופו פונה מעט שמאלה, ואני ונֶיְיתָ'ן חיקינו אותו. הוא הושיט את ידו הימנית קדימה כשכף ידו כלפי מטה, ואז הביט לצדדים כדי לראות אותנו.
"מצוין, ועכשיו…" הוא אמר, והחל להורות לנו באיטיות מכוונת את התנועה. הוא הביט קדימה בריכוז ואז הפך את ידו כלפי מעלה בחדות, והחל מושך אותה באיטיות לאחור כלפי מעלה, באמצע הדרך הוא פיתל את ידו שמאלה ועשה איתה מין היפוך מסובב וגמיש וכששילח את זרועו שוב קדימה פרץ אוויר כמעט נראה לעין פרק מידו, והרעיד את כל העלים שעל העצים.
אני ונֶיְיתָ'ן ליד ניסינו לחקותו, ואחרי פעמיים שלוש הצלחנו לעשות זאת לשביעות רצונו.
"אוקיי, מצוין." אמר פן, ואז התקדם קצת קדימה, ונעמד בדיוק מול שני ענפי העץ היבשים. הוא הרים את ידו ישר כלפי מעלה כבדרך אגב, ואז הוריד אותה בצורה סיבובית מהירה וכשזרק את ידו חזרה קדימה, שני כדורי אש קטנטנים נורו מידו, וקצות הענפים החלו לבעור.
"יש לכם שתי דקות." הוא אמר, וזז מן הדרך.
"זהו?" רטנתי, אבל מיד התחלתי לחזור על התנועה שהראה לנו קודם. שום דבר. לא אצלי ולא אצל נֶיְיתָ'ן.

"לעזאזל, זה לא עובד!" אמרתי לאחר שכבר ידי חשבה לצאת מהמקום מרוב סיבובים.
"תנסו עוד. אתם תצליחו." אמר פן לידינו בטון בטוח שדחף אותי לנסות שוב, רגע לפני שהאש מגיעה לסוף הענף.
שלחתי בפן מבט. הוא נשען על העץ החיוור שמאחוריו, והביט בענפים ובנו לסירוגין. הוא הבחין שאני מסתכלת עליו, ונתן לי חיוך מעודד. בין רגע הרגשתי איך עוצמה מתחילה לזרום בדמי. האדרנלין השתולל בתוכי, וכאשר סובבתי את ידי שוב פרץ עז של רוח הרעיד את כל העצים כמו בסופת טורנדו קטנה וכיבה גם את הענף של נֶיְיתָ'ן.
"אאאה!" צעקתי, וקרסתי על בירכיי.
"לֶיְיטוֹן!" פן ונֶיְיתָ'ן קראו שניהם בבהלה, אבל אני תפסתי בכוח במעלה זרועי השמאלית, כשכאב צורב התווה מעגל בוער סביב החלק העליון של ידי.
"זה בסדר, זה בסדר." קולו המעומעם של פן ריחף מעליי. "זה רק הקעקוע."
זה מה שאני אצטרך לעבור כל פעם עד שאני אגמור לשלוט בכל הקסמים? זה הולך להיות חתיכת סיוט.
לאט לאט הכאב החל להירגע. יכולתי לנשום שוב בשקט, ולראות בבהירות. קווצות לבנות נשמטו על עיניי, והסתירו את פניהם של פן ונֶיְיתָ'ן.
"אני בסדר." לחשתי, ונשמתי עמוק.
נֶיְיתָ'ן הניח יד על כתפי, וחיבק אותי בסרבול. עזבתי את ידי, והסטתי מעיניי את שיערי. או מה שאמור להיות השיער שלי בכל אופן.
"למה… למה השתניתי שוב?" שאלתי, והבטתי בפן.
"זה יקרה לך כל פעם שתשתמשי בקסם, אין מה לעשות." הוא הוסיף כשראה את הבעת פניי.
הורדתי את מבטי, והרמתי מעט את השרוול הקצר של חולצתי. מין כתם שחור קטן בצורה שהזכירה לי פרח מעוות החלה להסתמן על ידי, וכבר יכולתי לראות בדמיוני את הסמל השחור שבבוא היום יהיה לי סביב היד במקום בו צרב לי כל כך עד לפני כמה רגעים.
נֶיְיתָ'ן התרומם במקומו, ועזר לי לקום ולא ליפול כשסחרחורת נוראית הפכה לי את כל מה שראיתי לבלגן שלם. "תודה נֶיְיתָ'ן," מלמלתי, ונשענתי עליו במלוא כובד גופי.
"הם הגיעו," קרא פתאום פן, ומבטו המודאג עבר ממני לכיוון הבית. "אני כבר בא." הוא אמר במהירות, ועזב אותנו בריצה קלה.
איך לעזאזל הוא שומע את הדברים האלה?!
"הוא צדק," פלט נֶיְיתָ'ן בנשיפה כועסת, ועזר לי לגרור רגליים לבית. השיער שלי כבר החל להתכהות שוב, והרגשתי יותר כמו עצמי. אבל ככל שההרגשה של חזרה לגופי, כך גם הכאב וטשטוש גברו.
"מי?" שאלתי, "פן? אני מניחה שכן. למרות שאני לא שמע-"
"-לא." קטע אותי נֶיְיתָ'ן כמעט בגסות כשהזכרתי את שמו של פן. הוא נעצר ולא נתן לי להמשיך.
"האיש שראיתי בחלום שלי, משדה התעופה." הוא לחש, ומבטו הבזיק לכיוון הבית הגדול.
"אויש, נו, נֶיְיתָ'ן. אל תתחיל עם זה שוב. אתה סתם דואג יותר מידי." אמרתי, וניסיתי לחזור לבית בעצמי, אבל נֶיְיתָ'ן תפס בידי, ועיניו הקודחות במין טירוף שקט ובוער ננעצו בשלי.
"אולי תקשיבי לי לפחות?!" הוא סינן. "הוא אמר לי שלאלים לא איכפת מאיתנו, שנשמע את האמת ישר בפרצוף בלי שום הכנה לפני. לא איכפת להם מה אנחנו מרגישים!"
זה לא היה רגיל. הדיבור של נֶיְיתָ'ן היה כל כך משכנע ולוהט, כמו מילים של כישוף הכופה עליי להאמין. עיניו קדחו חורים לתוך נשמתי וכל סודותיי נראו לי פתאום כאילו הם גלויים לפניו, וסרים לפקודתו.
"די, נֶיְיתָ'ן." קולי היה צרוד וחלוש בהשוואה לקולו. הייתי מותשת פיזית ונפשית. הרגשתי על סף התמוטטות.
"למה קשה לך כל כך להאמין בהם? או שהם רוצים בטובתנו? אתה אומר שלא איכפת להם, אבל אני חושבת שאתה סתם… מקנא."
הצל הירוק הלא טבעי שחלף בעיניו היה כמעט מפחיד. פניו הרצינו עוד יותר, והבעה מלאת עצב, בדידות ועלבון צורב מפגיעה לא ידועה עלה על פניו, ותקע בי סכין של קור כואב בליבי. הוא צעד צעד אחד לאחור, ועכשיו יותר מתמיד היה נראה לי מנוכר שונה. לא בן אנוש. אפילו לא משהו שפן יודע עליו. משהו אחר.
"יום אחד את עוד תראי שאני צודק לֶיְיטוֹן." הוא אמר בקול מלא בהרמוניה של רגשות סוערים ומרוסנים בכוח, ובזה הסתיים הויכוח שלנו כי פן הופיע כשחמישה אנשים מאחוריו.
רוֹאַנִים.