כנפיים | פרק 5

פרק 5

-שינוי-
"לֶיְיטוֹן?"
"לך מפה נֶיְיתָ'ן." אמרתי כשקולי עדיין רועד.
"לֶיְיטוֹן, מה קרה? את בסדר?" נֶיְיתָ'ן ירד במדרגות וכבר כמעט שמעתי אותו נכנס לסלון.
"לך!" קראתי, והתקפלתי לתוך עצמי מתחת לשמיכה כדי שלא יראה אותי. "אל תסתכל עליי." הוא כבר היה ליד הספה.
"לֶיְיטוֹן?" הוא אמר, וידו נחה על כתפי. התכווצתי, ודפיקות בהולות נשמעו בדלת הבית.
ידו של נֶיְיתָ'ן הוסרה מכתפי, ושמעתי את פסיעותיו הולכות לכיוון הדלת.
"איפה לֶיְיטוֹן?" שמעתי קול מוכר ובהול.
"אני לא יודע מה קרה לה," אמר נֶיְיתָ'ן וסגר את הדלת אחרי שפן נכנס. "התעוררתי לפני חמש שניות, וראיתי אותה פה בסלון."
צעדי ריצה, ומישהו הסיר את השמיכה מעליי בתנופה. נראיתי את נֶיְיתָ'ן מתנשם בהפתעה ונרתע צעד אחד לאחור, ואת פן עומד לידי כשהשמיכה הדקיקה בידיו.
"מה עשית?" שאלתי אותו, ונעמדתי על רגליי.
"לֶיְיטוֹן, אני רוצה להסביר-" הוא אמר, וניסה להרגיע אותי.
"כן, כדאי לך מאוד." סיננתי ופסעתי קדימה בכעס.
בזווית עיני קלטתי את דמותי שנשקפה אליי מהמראה הגדולה ליד דלת הבית. לא זיהיתי את עצמי.
זה קרה אחרי שנֶיְיתָ'ן הלך לנוח. סיימתי את הצ'יפס בבהייה באוויר, ועליתי לחדר. התכוננתי לעשות את שיעורי הבית בביולוגיה, ואולי להתחיל להתכונן למבחן בעוד יומיים. אבל עייפות מוזרה נפלה עליי פתאום כאילו הזריקו לי סם הרדמה, ובקושי הצלחתי לגרור את עצמי למיטה וכבר נרדמתי כמו פגר מת.
כשהתעוררתי לא חשדתי שמשהו השתנה. רק כשקמתי והבטתי בחלון בהפתעה כדי לראות שכבר לילה, אז התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. ההשתקפות הקלושה שהייתה אמורה להיות שלי בחלון חדרי הייתה שונה לגמרי ממה שזכרתי את עצמי. וזכרתי איך אני נראית טוב מאוד.
רצתי כמו מטורפת למראה, וקריאת בהלה חנוקה נפלטה מפי כשראיתי את דמותי. טוב, בדרך כלל, בשעות הנורמאליות שלי, מה שאני רואה במראה זה נערה גבוהה עם שיער שחור מתולתל וארוך מאוד (לקח לי שנים עד שהוא הגיע לי למותניים). עיניים אפורות כמו שמים בסערה, עור ברונזה חלק ויותר מזה שום דבר.
אבל עכשיו… עכשיו אני נראית כמו מישהי שנשלפה בטעות מסיפור על כישופים ואגדות שלא החלטתי עדיין אם הן טובות או מפחידות.
עיניי האפורות לא השתנו ורק נעשו מפחידות יותר, כאילו מתריעות את המתבונן בהן מפני סכנה קרובה. אבל השיער… את השיער שלי לא הכרתי. הוא היה ארוך וחלק אבל בצבע לבן. אני לא אומרת שלבן זה לא טוב. זה לא הלבן הזה של הזקנות. לבן טהור, מלאכי כמעט בצורה בלתי נסבלת. נס שאין לי חישוק מרחף מעליי כי אחרת הייתי מתה בטוח. לא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי. הייתי שונה כל כך. כמו מישהי שאולי רק בחלום רציתי להיות. אבל במציאות זה שונה לגמרי, אני נערה בת שבע עשרה מתבגרת למען השם לא איזה מלאך על אריזות של טיטולים!
"אני אסביר לך לֶיְיטוֹן," פן אמר, או יותר נכון כמעט התחנן, "אני אנסה להסביר לכם הכי טוב שאפשר, רק תתנו לי."
"אני רוצה להיות מי שאני פן." אמרתי וידי נרתעה כאשר קווצת שיער לבנה ומהממת נגעה באצבעותיי.
"זה מי שאת לֶיְיטוֹן." אמר פן בקול מרגיע.
"ומה זה בדיוק? אני רוצה להיות כמו שהייתי מקודם, אני רוצה להראות נורמאלית."
"את בת של אלים."
הבטתי עליו בעיניים מצומצמות, ואז אמרתי לו בהתעלמות מוחלטת מנֶיְיתָ'ן שצנח על הספה הקרובה בהלם. "אתה מודע לעניין שהאחד באפריל כבר עבר מזמן."
פן התיישב על הספה, והושיב אותי גם. לא יכולתי להתנגד לו. אם מישהו יכול, או יותר נכון אמור אם הוא יודע מה טוב לו, להחזיר אותי ללֶיְיטוֹן דיסטנס, זה הוא.
"את נולדת לישויות אחרות. בני אלמוות. עם השנים הם נקראו אלים, אבל זה לא מה שהם. הם שומרי העולם הזה שבו אנו חיים עכשיו."
"וזאת אומרת ש…" אמרתי, וקיוויתי שהוא הולך לומר שאני יכולה לחזור להיות שוב אני כי הם לא ממש צריכים אותי עכשיו.
"זה אומר שאת נועדת כדי להגן על האנושות מפני ה'אנשים הרעים'. את נולדת בעלת יכולות. בנתיים זה כל מה שאני מבין מכל מה שאני יודע, אבל אין לי ממש מושג מי הם ההורים שלך בדיוק."
"אוקיי," אמרתי, "אז אני אספר לך. ההורים שלי הם דיאנה ומיק דיסטנס. אני בת נורמאלית לחלוטין ורגילה בגיל שבע עשרה המתוסבך, ואין לי שום כוונה להציל את העולם."
"מה אתה חושב נֶיְיתָ'ן? מה נראה לך נכון." אמר פן במה שאני הבנתי כהתגרות בי. 'מה שנראה לך'? מה זה אמור להביע? אני נראית כמו מישהי פריקית מהעצם.
"אני…" אמר נֶיְיתָ'ן והשפיל את מבטו. אבל אני זיהיתי את הניצוץ המוזר שנדלק בעיניו. הוא קינא בי, אבל מצד שני ראיתי את הזוהר שאמר לי שהוא יודע משהו. משהו חשוב… חטפתי סחרחורת ממש רצינית מכל המחשבות האלה. לא הצלחתי להבין מה נֶיְיתָ'ן חושב עכשיו, וזה תסכל אותי עד מוות. "אני מאמין לפן." הוא אמר בשקט, וכשהרים את מבטו שוב ראיתי את זה שוב, אותו הבזק מוזר שנתן לעיניו מן גוון ירוק דשא לא טבעי.
אבל אז קלטתי באמת מה הוא אמר.
"אתה לא אמרת את זה עכשיו." הבטתי בנֶיְיתָ'ן כלא מאמינה. איך הוא יכול להגיד את זה ככה?
"יופי, אז מה עכשיו?" שאלתי והפניתי לנֶיְיתָ'ן את גבי בכעס. "אני אמורה להישאר ככה עד סוף ימיי האומללים?"
פן משך בכתפיו ואמר: "אני מניח שזה יעבור אחרי שתישני. זה הדבר ההגיוני היחיד שאני מצליח לחשוב עליו. בטח זה רק סימן בשבילך או משהו."
קמתי מהספה בכבדות כשליבי מאיים למשוך אותי לקרקעית אוקיינוס של עצב, ופניתי לעלות לחדרי. אבל אז עלתה במוחי מחשבה מרתיעה. "אז מה אני בעצם?" שאלתי בלחש. "אני לא אנושית בכלל?"
פן הניד בראשו כשמבט עצוב בעיניו כאילו הכאב שלי משפיע גם עליו, וכמעט התרומם כדי לנחם אותי. הבטתי בנֶיְיתָ'ן בעיניים מורחבות באימה, והוא רק השיב לי מבט מנותק. וידעתי שאני לא אחזור להיות התאומה שלו עוד לעולם. הוא התנתק ממני, וחש פגוע ונדחה. הוא היה מלא בכעס. כעס מוכר שכבר ראיתי בחלום לא מזמן.